"בהעלותך את הנרות"

"בהעלותך את הנרות"

dav

 

 

מסתבר שלהיות בן זוג זאת לא רק פעולה של מגורים משותפים של שני יחידים שגרים בבית אחד.. מסתבר שלהיות הורה זה לא מסתיים רק ב-ללדת ילדים או לעזור להם בשיעורי הבית.. וכי ההתמודדויות היומיומיות מאתגרות אותנו כבני זוג וכהורים בכל פעם מחדש כאשר בכל פעם עולה סוגיה חשובה אחרת המסמנת ציון דרך חשוב בחיי הזוגיות, בחייו של הילד ובחיי ההורות שלנו.

 

 

אחת הסוגיות המטרידות הורים רבים היא הסוגיה של; איך להשיג ביטחון עצמי לילדים? איך לגרום לילדים שלך להיות מובילים בחברה או לפחות מקובלים שם. איך לגרום לילד שלך לפעול מתוך מקום של התלהבות. או גם איך ליצור ולשמור על הלבה הפנימית של הילד? למעשה זה לשמור על האיכויות של הילד שלך מבלי לקלקל אותם, לשמור על התכונות הטבעיות אתם נולד שלא יצאו מאיזון ולטפח אותו באופן שיוכל לממש את עצמו כשיגדל. ובנוגע אליך, להשיג את המהות ההורית שלך בכך שתדע שיצרת את החינוך הכי טוב עבור הילד הכי חשוב לך, מחמד עיניך.

 

 

לגרום לילד לעשות דבר מה מבלי כל החשק הרצון והשמחה שלו לעשות את הדבר, זה יהיה כוחני ללא משמעות, פעולה ללא רוח חיים היא פעולה ללא מהות פנימית שמניעה אותו לעשות את הדבר גם מבלי שיתבקש. לעשות מתוך דחף ורצון פנימי עז. יתירה מזאת, כוחותיו יופנו למקומות לא נכונים כדי למצוא את האיכויות שלו ואת תשומת הלב הראויה לו כפי איך שהוא תופס את עצמו. בעקבות כך שאין הוא מוצא את עצמו בניתוב כוחותיו ואיכויותיו.

 

 

למעשה בתור הורים אנחנו צריכים לצפות מעצמנו לפחות בשלב ראשוני קודם כל לא להוריד את הילד, לא להשפיל, לא לזלזל. להתוודע לתכונותיו הנפלאות ולשמר את מי שהוא בתור ילד, לאפשר לו להיות מי שהוא – להיות מישהו. הבית הוא הקרקע הפורייה והיציבה שצריכה להיות עבור ילד, ממנה הוא לוקח את מה שראה אל מערכות היחסים העתידיות שלו ועל פי זה הוא מנהל את ההתנהגויות שלו בהווה ואת הלכי קבלת ההחלטות שלו כלפי כל מי שהוא בא ויבוא במגע עמו.

 

 

נוכל להשליך את הדבר גם לזוגיות. כשמדברים על יחסים לרוב פוגשים במושג של שחיקה בנישואין, מצב מתמשך של שגרה מונוטונית המכניסה את בני הזוג או לפחות אחד מהם למצב של אפתיות מסוימת ומרחיק אותם מנקודת היעד אליה כיוונו מתחילה כשנפגשו והכירו. כשנכנסים קצת לעובי הקורה מגלים כי קיים פער בין בני הזוג, לבד מזאת שכבר בנקודת ההתחלה הם מדברים בשפות שונות. כעת אינם מדברים מתוך מקום של חיבור וכבוד הערכה או הכלה. משהו בנישואין נכנס למצב של תרדמת, ללא חיות ללא שמחת חיים וללא תשוקה.

 

מדוע זה קורה? ואיך אפשר לבנות או גם לשפר את המצב?

 

מדוע זה קורה? משום שאין מהות ומשמעות לנישואין. המחשבה הראשונה שיצרה את הכימיה והתשוקה, אבדה לה בעקבות שטף החיים על רצף ציר הזמן, טלטלות הדרכים העלו אבק על חיי הנישואין והמטרות היטשטשו.. אתה יכול לרצות או לחשוב שאתה רוצה קשר מצד אחד, אבל לבסוף כשאתה מתעמק ומתבונן תוכל לראות שאתה רוצה את זה בשביל עצמך. כשאתה לא פועל מתוך המקום הבריא בנפש, אלא ממקום של אינטרסים אישיים הנובעים מאגוצנטריות תוך השתמשות בזולת שימלא את צרכיך האישיים, אז אתה נתקל במחסום, אז יש נסיגה במערכת היחסים, אז נוצר פער ושחיקה. כל אחד לומד לוותר קצת, כך מתרחקים יותר כי בוויתור יש את תחושת הניצול וההפסד. מוותרים יותר וכך התהום נפערת.. אין השלמה, אין דיבור וחיבור בין הדעות השונות. אין הלימה וסנכרון בין השניים. הכל מתחיל מסדק אחד קטן של זלזול, חוסר כבוד והערכה, חוסר הכלה ואהבה. או בעצם שכחה של מה הייתה המטרה לה התכנסנו לחיות תחת קורת גג אחת.. שכחה של מי אתה באמת..

 

אז מה לעשות? לאן התשוקה נעלמת?

 

כדי להבין מה ניתן לעשות צריך להיכנס לפרשת השבוע ולהבין את הפסוקים הראשונים המדברים על הדלקת המנורה..

בפרק ח' פסוק ב' נאמר "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

וכאן נשאלת השאלה – למה כתוב הלשון 'בהעלותך'? היה צריך לכתוב – בהדלקתך את הנרות..

 

 

למעשה, מעשה ההדלקה מורכב ממספר פעולות.. יש את רגע ההדלקה ויש את שברירי השניות של אחרי ההדלקה, הרגעים בהם אתה המדליק עומד שם כדי לראות שההדלקה עלתה יפה. הרגעים הללו הם רגעים קריטיים משמעותיים וקונקרטיים והם הם הרגעים שנותנים משמעות למעשה שלך. כי פחות חשוב המעשה שאתה עושה כפי שהוא, יותר חשוב מאיזה מקום אתה עושה וכמה סבלנות אתה מפיח בתוך אותו מעשה. כמה אתה נוכח שם, כמה אתה מביא את הכבוד שלך אל המעשה, כמה נפש ורוח חיים אתה מכניס במעשה הפשוט הזה. כי המעשה עצמו הוא רק מעשה, אבל כאשר אתה מביא את הנפש שלך אל אותו מעשה, אתה מפיח רוח חיים באותו מעשה. כך כשאתה לדוגמה מביא פרח או מתנה למישהו, אתה יכול להביא אותו וזהו, ואתה יכול להביא אותו עם הכוונה שלך, עם המשמעות שאתה מפיח באותו מעשה אתה בעצם יוצר את אותו מעשה הדלקה למעשה משמעותי בעל ערך שנשמר ונשאר בזיכרון.

 

 

הפעולה הזאת של ההדלקה כלל לא מוזכרת בתורה. היא מכונה בשם 'בהעלותך'. כי זהו הרגע המשמעותי בהדלקה. אם הדלקת והלכת ולא וידאת שהנר עולה מאליו, שההדלקה נתפסה, למעשה זה לא נקרא הדלקה. כל שם ההדלקה נחשב רק לאחר שאתה נמצא שם כדי לוודא שאכן השלהבת עולה מאליה.

 

 

פעולה זו אנחנו מוצאים כאשר אלוהים מוציא את בני ישראל ממצרים. הוא לא סתם מוציא אלא הוא מעלה אותנו כמו שכתוב "אני ה' המעלך מארץ מצרים". לא די לצאת מעבדות. והמעבר מעבדות לחירות עובר דרך העליה הזאת שה' מעלה אותך מהמצר בו אתה שרוי עד למקום שאתה יכול להתמודד ולהיות שם בכוחות עצמך. בהתחלה הוא עוזר לך לעלות, וכשאתה מוכן הוא עוזב ומותיר אותך במקום שאתה מתמודד בכוחות עצמך. המעלה והעליה מלמדים אותך לעצמאות. זהו כבר לא מקום של בדידות אלא הוא המקום של ההפך מבדידות. מקום של גילוי החלק הפנימי הזה בעצמך בו אתה מבין שאתה יחיד ומיוחד. אינדיבידואל בעל מעלות ותכונות אותם יש אך ורק לך.. בבדידות יש חושך תסכול וחוסר אונים, בדיוק כפי שאתה במקום הצר של המצר, או במקום העבדות שלך גם ביחס לעצמך אתה מרגיש כלוא ולא יכול לפעול ממקום מאד צר. אך כאשר אתה מצליח בעזרת אלוהים להגיע למקום שאתה יכול לנשום, להתחיל להסתכל על הכוחות שלך, על מי אתה בכלל, אז אתה יכול להיות חשוב למישהו חי, כי רק חיי הנפש נקראים חיים, כל השאר זה הישרדות. כי עד עכשיו בכלל לא היה לך זמן להסתכל מי אתה, היית מכור לעבד אצל מישהו אחר, היית תחת עבדות, במקום של הישרדות לא היה לך אפשרות לצאת לחופש.

 

 

הדבר משול לצייר שסיים לצייר את הציור שלו, והפעולה שהוא עושה בסיום הציור היא הפעולה שנותנת משמעות לציור, כך הוא מתרחק מהציור של עצמו ומתבונן בו לראות שהכל נראה טוב גם מרחוק, שכל הצבעים נראים טוב ומדויקים, שהפרופורציות נכונות ומתאימות למה שתכנן לפני שהתחיל את היצירה. למעשה גמר המלאכה חשוב יותר מהמלאכה עצמה. גמר המלאכה היא ההתבוננות.

 

 

ראשית, אתה צריך להתחבר לאני הפנימי שלך, למי שאתה באמת. לאחר מיכן כשתשלים עם עצמך תוכל להתפנות להתחבר לאני הפנימי של האחר. אז תצטרך לשמור עליו שיישאר מי שהוא. הן אם מדובר בבת הזוג שלך או גם אם מדובר בילד שלך. לשמור עליו שיהיה מי שהוא. שהכוחות, היכולות והתכונות שלו יישארו ויהיה להם ביטוי. אל תנסה לכפות דעתך על אחרים, אחרת הם הופכים להיות אתה בגרסה ממש ירודה.

 

 

כדי להגיע למצב הזה אתה צריך לזהות מאיזה מקום אתה פועל בתוך עצמך, ולאיזה מקום אתה מתחבר אל הילד שלך. סתם לבקש מהילד לעשות מטלה כלשהי, או סתם לבקש ממנו בצורה של דרישה או חובה, זה לא יתן לילד לפעול מתוך הרגשה של רצון, הוא לא יפעל מתוך מקום של חופש פעולה. עליך להבין כי הכל מתחיל ברצון. כאשר אתה מכוון למקום הזה שהרצונות שלכם יפגשו ויסתנכרנו, המקום בו הרצון שלך והרצון של בת הזוג שלך מסונכרנים, הרצון שלך והרצון של הילד שלך יהיו על אותו תדר. שתרצו את אותו הדבר.

 

 

איך הדבר מתאפשר? על ידי כך שאתה מדבר אל הילד שלך ממקום של כבוד, ממקום של הערכה, ממקום של רוצה בטובתו. להדליק את הילד לרצות ולא להיות שם עד שיצמח, זוהי בדיוק הנקודה בה אתה עוזב את הילד והילד שלך מרגיש שנטשת אותו. כאן בדיוק אתה מפספס את התפקיד ההורי שלך גם בעיני הילד.

 

 

בהדלקת המנורה אנחנו מוצאים כמה פעולות מקבילות לחינוך וליצירת זוגיות מושלמת. ראשית מפעולת הטבת הנרות, להכשיר את המנורה להדלקה. ליצור כלי שמוכן לקבל את השמן והנרות בתוכו. הפעולה השנייה, זאת ההדלקה עצמה. והפעולה השלישית היא: להמתין שם לראות שהשלהבת עולה, להיות שם עד שתראה שהשלהבת עולה מאליה.

 

 

למעשה כאן טמון נקודת התפר וההבנה בהבדל שבין סוגי חינוך שונים וההצלחות שנרשמות ביחס שבין הורים וילדים או גם בין בני זוג. אם אתה שם לא רק להדליק – לא רק להפעיל, אלא אתה נמצא שם עד שאתה רואה שהילד או בן הזוג שלך יודע לתפעל את עצמו כמו שצריך מבלי העזרה שלך. זה הסימן שניצחת ויצרת מערכת של יחס בלתי תלותית. מערכת של יחס בריאה שמחזיקה את עצמה לאורך זמן. מערכת הפועלת מתוך מקום של סבלנות וסובלנות כלפי הזולת ועצמך. מערכת של הכלה וכבוד ביניכם. לזה קוראים "זכו, שכינה ביניהם". כעת יש משהו ביניכם, יש את הדבק שמחזיק, מחבר ומשמר אתכם להיות אחד. הדבק הזה הוא הרגעים הקטנים האלה שהיית שם לראות שהכל תקין ומצליח לעבוד בהתאמה מלאה לנפש הזולת..

 

 

ביטחון עצמי היא הפועל יוצא של מה שאתה בונה בפנימיותו של הילד. ילד ללא חוט שדרה יציב, לא יוכל להוציא את עצמו כלפי חוץ. הוא יתקל בקשיים אל מול החברה ולא יוכל להוביל את עצמו בביטחון. ילד צריך את הקרקע היציבה והפורייה של ההורים שמקבלים אותו כפי שהוא, ומצד שני מציבים לו גבולות שמכניסים אותו לתוך מסגרת משפחתית. זה לא צריך להיות באלימות. זה חייב להיות בנועם וממקום של שקט נפשי. ממקום של הורים שיודעים בביטחון מה שהם עושים, ושזה הדבר הנכון עבורו גם אם לא נראה לו כרגע.

 

 

כל נפש היא נר בתוך כלי הגוף, ההורים צריכים לדאוג לכך שהם יודעים לזהות את הנפש הפנימית של הילד, להצליח להדליק אותה, וגם להצליח להיות שם עד שיראו שהלהבה עולה מאליה- שהוא מצליח להסתדר ולהתמודד בכוחות עצמו.

 

 

בברכה והצלחה

שבת מבורכת ושמחה

מיכאל אלר

בלוגים נוספים

כתיבת תגובה