המסר השבועי – תבוא תחווה תבין

dav

המסר המרכזי לפרשת כי תבוא

 

השבוע הפרשה פותחת במילים "כי תבוא אל הארץ..וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה.. ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם..ובאת אל הכהן.. וענית ואמרת.. ושמחת בכל הטוב".

 

 

המסר המרכזי של הפרשה כאן הוא המסר של להיות מודע למקום בו אתה עומד כרגע, להיות בהוויה בנוכחות, להיות מודע לתהליך שעברת במשך ימי חייך על ציר הזמן בו אתה חי, התהליך שהביא אותך למעמד בו אתה נמצא היום, ולהודות בפה מלא, בשמחה ובקול גדול על כל התהליך שעברת ומה שיוצר אותך למי שאתה כיום.

 

 

לבוא אל הארץ ולגור בה במובן הפיזי של להגיע אל המקום המובטח שעם ישראל נלחם ונכבש על ידו הוא לא מספיק. ישנם הרבה עבדים שיצאו לחירות ועדיין מחשבת העבדות בראשם, אינם יכולים להשתחרר רק על ידי יציאה פיזית מהמקום בו היו משועבדים. הם צריכים לעבור תהליך של מודעות ועזיבה מהמקום הקודם וכניסה אל האני החדש שלהם..

 

 

עם ישראל אמנם יצאו לחירות מעבדות מצרים אך לא כולם יצאו באמת לחירות למרות שעברו דרך פיזית ואולי גם נפשית אך לא תמיד מודעת בהקשר של עזיבת המקום הקודם וכניסה או מעבר למקום אחר חדש, למרות שהגיעו לארץ המובטחת. אנשים רבים מתכחשים לשנות העבר שלהם ואינם מסכימים לחבר את העבר אל ההווה בו הם חיים כרגע, ואף אינם מודעים כי יש השפעות ישירות אל העתיד שלהם. נדמה כאילו יש כאן אדם אחד שחי בשני ישויות אחת של עבר ואחרת של הווה, ואין שום קשר ביניהם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאנשים רבים פונים לעזרה בכך שהמחשבה וההרגשה שלהם נמצאים בשני מקומות שונים או שהם אומרים דבר אחד ומתכוונים למשהו אחר.

 

 

צריך להבין שהעבר וההווה הם חלקים בלתי נפרדים מההוויה של כל אחד מאיתנו. לא ניתן לנתק או לשכוח מה שקרה בעבר. כן ניתן לחקור להבין ולהשתחרר ממחשבות העבר, מהאמונות ותפיסות העולם על המציאות הכולאות את האדם בהווה תוקעות ומותירות אותו ללא כוחות לפעול. כי כל כוחותיו של האדם מופנים להרגיע את הנפש ולהחזירה למקומה וזה יקרה רק על ידי איחוי ואיחוד. לצאת ממחשבות העבדות, להבין מהי הנפש ולאן היא פונה בכל רגע נתון מאין אתה פועל ומדוע ההווה שלך נראה כפי איך שהוא נראה.. בידך לשנות הכל ולהשיב את הנפש שלך אל עצמך, אל מי שתמיד רצית וכוונת להיות. או במילה אחת – להיות. להיות נוכח בהווייתך..

 

 

אם תבין את הקונספט הזה שהכל מתחיל ממך חוזר אליך ועובר דרכך אז תוכל להבין את התדר בו אתה נמצא, ממנו אתה משדר וקולט דרכו את אירועי החיים השונים, איך למה ומתי אנשים מגיבים אליך כפי איך שהם מגיבים ואיך הכל בעצם פועל. ברגע שאתה מודע לעצמך אתה מתחיל להבין מאיפה אתה פועל, מאיזה מקום נפשי אתה פועל. כל אדם יש לו רבדים שונים בנפש וכל ההבדל בינינו הוא המקום הנפשי ממנו אנו פועלים. זה כל מה שיוצר את השוני בין בני אדם ויוצר את העוצמה והתדר שלהם.

 

 

הסוד הגדול ביותר ביקום מתחיל ממך, מהמודעות שלך אל עצמך. כל עוד אתה מנסה לקלוט שדרים מבחוץ בטרם כיוונת את האני שלך זה פשוט לא יעבוד. השדרים יהיו אינטרסנטיים אם יש להם מה להשיג ממך, וברגע שכבר לא יהיה להם אינטרס ממך, פשוט תיוותר לבד. הכל מתחיל מהמקום בו אתה עומד לא רק במיקום הפיזי אלא ובעיקר במרחב הנפשי שלך. המעמד הנפשי שלך הוא זה שקובע את מעמדך. התגובות או האירועים החיצוניים נועדו להוסיף לך כוח ולא לתת לך את הכוח הבסיסי לו אתה נדרש.

 

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – לצאת מאיזורי הנוחות

bty

פרשת כי תצא

 

לפעמים דווקא כשאתה יוצא החוצה / מעצמך, אתה פוגש את האני האמתי שלך באמת. זה תלוי אם אתה פנוי מוכן ומתמסר לכוון את עצמך להבין מי אתה.. אדם שנמצא בתוך עצמו ומתסכל בראיה סובייקטיבית על החיים אינו יכול לפתור את בעיותיו. אלא אם כן ישכיל לצאת לרגע מתוך עצמו ולראות את הדברים בעין אובייקטיבית.

 

 

אנחנו רואים שאלוהים אומר לאברהם בבראשית טו' ה' – "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך". צא החוצה משמעותו – צא מאצטגנינות שלך – צא מהדמיונות שלך. צא מהדעות הקדומות שסיגלת לעצמך או אלה שנדבקו עליך על ידי גורמים חיצוניים, האמונות שיש לך לגבי עצמך או לגבי תפיסת עולמך. כי רק משם תוכל לראות את עצמך באור בהיר.

 

 

בדרך כלל כשאדם יוצא מתחומו, מהמרחב המוכר והידוע, הוא אמור להרגיש יותר רעוע יותר בספק או גם יותר להיות במצב מעורער של אי וודאות. אבל כאן בפרשתנו 'כי תצא' מופיע דווקא ההפך. כאן כתוב שאם אתה יוצא למלחמה על אויבך אתה עתיד לנצח ולשוב עם הביזה.. כלומר, יש כאן איזה סוג של ביטחון וודאות, מהו למעשה הסוד שלמרות שאתה יוצא, אתה מתמלא בביטחון? זה לכאורה הפך השכל הישר!

 

האמת שהסוד כתוב כבר בתוך המילים, קודם כל צריך לדעת שמדובר במלחמת הרשות ולא במלחמת חובה. שזה אומר שגם אם אתה יוצא – אתה עדיין ברשות שלך, אתה צריך לצאת מתוך רשות שאתה מאפשר לעצמך להתפתח, לגדול ולהיות במקום אחר. אדם בדרך כלל מפחד לצאת מאזורי הנוחות שלו כדי לא לאבד את מה שלכאורה השיג במשך חייו. אם תסכים לצאת יהיה בך את הכוח לעבור הכל בשלום ובהצלחה. זהו סוג של ויתור שעליך להניח לו, זהו לא ויתור על עצמך כי אם יש לך את עצמך, אתה כבר תרגיש בנוח..

 

 

אם הבנת את הקונספט הזה, בטוח שידך על העליונה ואתה מנצח. וזה בדיוק מה שכתוב בפסוק "על אויבך" כשאתה יודע שהוא האויב שלך אבל אתה גם יודע שאתה מעליו. שאתה מנהל אותו, אז תוכל להיות בטוח שאתה זה שמנצח כי הגישה שלך היא חיובית וודאית לגבי ההצלחה שלך..

 
זה הסוד הגנוז של היציאה מאזורי הנוחות ועדיין להישאר במרחב שלך. המרחב הנפשי אינו מסתיים במרחב הפיזי בו אתה יושב, במרחב הנפשי יש גבולות שהן הרבה מעבר לגבולות הפיזיים. המרחב שלך הוא בעיקר המרחב הנפשי כי אתה זה לא רק הגוף הפיזי אלא ובעיקר המחשבות הרגשות וחוויות החיים שאתה צובר לעצמך, אלו הרשמים שנרשמים בגלופת הנפש ומהם אתה פועל בהווה שלך. המרחב שבנית לעצמך במו ידיך.

 

בכדי להוסיף הבנה נוכל להיעזר בפרשה מקבילה לפרשתנו. גם בפרשיות השבוע כמו בכל דבר ועניין יש דברים דומים זהים ומקבילים לקיימים. הפרשה המקבילה לפרשתנו היא פרשת "ויצא". ולפעמים או בדרך כלל כדי להבין מקום אחד צריך ללכת למקום מקביל ללמוד ממנו ואז לחזור לאחד בו אנו נמצאים ולהעמיק את התפיסה שלנו לגבי מה שכתוב שם.

 

בפרשת ויצא מופיעה המילה – 'ויצא', בהקבלה לפרשתנו – 'כי תצא'. כדי להבין את מהות המילה נלך לרש"י בפתיחת פרשת ויצא שם רש"י אומר מכאן שיציאת הצדיק מן העיר עושה רושם. פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. כי המהות של הצדיק – האדם שבנה את העולם הנפשי שלו – טמונה וקבועה בו, וכשהוא יוצא הרי 'ההוד וההדר' שלו יוצאים עמו, כך באופן שלא משנה להיכן הוא הולך, כבודו הולך עמו. ואין לו לחשוש על כבודו, כי לא המקום עושה את האדם, אלא האדם עושה את המקום. והאדם הוא זה ההולך בתוך הזמן ולא הזמן עובר על האדם. אבל זה בתנאי שהאדם הוא לא סתם עוד אדם שמהלך ללא מהות או משמעות, אלא האדם הוא תודעה מהלכת, מביא את האישיות שבנה לעצמו, מביא את עולמו עמו. מכניס משמעות ומהות לתוך המקום והזמן.

 
אנחנו חיים בעולם מערבי, דור של מזון מהיר והכל פועל בצורה מהירה. הכל נעשה יותר ויותר מהיר. כבר אין סבלנות כשהייתה בדורות קודמים או מופחתת מרגע לרגע ברמה משמעותית. מרגע שהטכנולוגיה נכנסה למודעות של האנשים יותר ויותר נוכל להבחין במידה אחת מאד בסיסית שהולכת ומידרדרת והיא – הסבלנות של האנשים ביחס לעצמם וכפועל יוצא אף הסובלנות ביחס לאחרים. אנחנו מצפים שהדברים ילכו יותר מהר. שולחים הודעה קולית או מתקשרים למישהו ואם זה לא עונה מיד באותה שניה אנחנו מתחילים לדאוג לחשוש או לאבד סבלנות.. אנחנו מאבדים את הסבלנות אם משהו לא עובד בקצב שציפינו לו. בפרשה שלנו מובא בעצם הפתרון לאותו קצב מהיר של העיר שנכנס וקלקל כל חלקה טובה ולכל תודעה אנושית. הפתרון הוא: היציאה מאזורי הנוחות כי רק ברגע שאתה יוצא מהשלווה בה אתה משלה את עצמך שאתה נמצא בה, אותה שלווה שבעצם גורמת לך להישאר תקוע על מקומך. שלווה מדומה שגורמת לך לחשוב שאתה במקום טוב, שאתה מבין וחכם וכו'. היא אותה שלווה דמיונית היוצרת לך מרחב שהוא לא שלך. רק כשתצא למרחב תוכל לפגוש באני האמתי שלך, אז תוכל לפגוש בשלווה האמתית ולחיות באושר ונחת עם עצמך וסביבתך.

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – יש או אין בחירה?

dav

יש בחירה או אין בחירה?

 
אתה בוחר או שאתה רק מגיב למציאות??

 

וודאי שנושא הבחירה רחב מאד וכבר הרחבתי בזה בספרים שיצאו לאור בסדרת 'קישורי חיים' ואין ספק שנושא הבחירה הוא אחד מהנושאים היותר מטרידים את האנושות כולה, וגם אלה שבוחרים להתרחק מהתעסקות בשאלת הבחירה עדיין לשאלה זו משקל עצום ומשפיעה רבות על מיהו האדם ומהו תפקידו.

 

הפרשה פרשת ראה פותחת במילים מאד משמעותיות – "ראה אנכי נותן לפניך ברכה וקללה". חשוב לדעת כי ברכה וקללה אינם רק שפע או מחסור ואינם רק תלויים במציאות חיצונית שנכפתה עלינו ואשר אין לנו השפעה עליה. אלא יש כוח ביד האדם לשנות את המציאות על ידי שינוי נקודת המבט שלו על דברים.

 

האדם בוחר על איזה חלק להסתכל ועל איזה חלק לתת את הדעת. ישנם חלקים שהאדם מברך עליהם, כלומר מודה ומעריך אותם. וישנם חלקים שהאדם מזלזל בהם, מיקל את הדעת לגביהם, ולא נותן להם את היחס הראוי. למעשה בראיית האדם, הוא מביא על עצמו ברכה או קללה. והדבר תלוי בראייה שלך, אם יש לך עין טובה או חלילה עין רעה.

 
המציאות עומדת כפי שהיא, כל אדם בוחר על איזה חלק להסתכל במציאות. לאחד המציאות נראית טוב, לאחר נראית רע. הכל נמדד ונשקל על פי המשקל שאתה נותן לדברים על פי החינוך שחינכו אותך, או גם ובעיקר על פי החינוך שאתה מחנך את עצמך על ידי שאתה לומד ומברר בעצמך על ידי מודעות מה המשקל והערך של כל דבר.

 

הדבר דומה לתמונה שכשאתה מסתכל בה, בוודאי תראה קודם את הדברים החשובים לך, הדברים המשמעותיים עבורך, הצבעים שאתה אוהב ונמשך אליהם, הדברים הבולטים לך. אבל אחר יראה דברים אחרים, כל אחד מה שמעניין אותו. התמונה אותה תמונה, אך כל אחד רואה בה דברים שונים. נקודת המבט שלך, היא המעמד הנפשי בו אתה עומד. כי האדם רואה לא רק מהמקום הפיזי בו הוא עומד, אלא לכל אחד מקום אחר ונקודת מבט שונה, בעיקר המושפעים ממצב הנפש.

 

רק כשנחדד את המבט שלנו על ידי חקירה והתבוננות נוכל לחדד את החושים, הראיה השמיעה וכו' ונוכל לחוש במציאות כפי שהיא או גם כפי שהיינו רוצים. לא די שנסתפק רק בראייה חיובית או בחצי הכוס המלאה, כי השלילי החסר והריק תמיד ימשיכו לרצד על מסך החיים. כאן אנחנו צריכים דווקא להתייחס למה שחסר ולברר עם עצמנו את היחס שלנו אל הדברים.

 

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – תתעכב להבין

dav

לפניכם המסר המרכזי לפרשת עקב

 

באופן כללי ישנם שני סוגי התנהגויות של בני אדם. יש התנהגות של להתעכב על כל דבר, באופן החיובי – לבחון לבדוק ולהתבונן, או באופן השלילי – להיות תקוע, קפוא ללא תנועה. ויש התנהגות של לא להקפיד על כל דבר, להעביר, לסלוח, לוותר, לפסוח ולא להתעכב על דברים. או במילה אחת לזרום. האם זה טוב או לא?

 

למעשה, אם הפכת את הדברים, כלומר; התעכבת על מה שלא היית צריך להתעכב, או לחילופין זרמת בזמן שהיית צריך להתעכב, זה נקרא עבירה.

 

כשמדברים על המושג 'עבירה' חשוב לדעת כי עבירה אינה עניין דתי או רוחני, אלא עניין אחר לחלוטין, עניין של לעבור על מקום שהיית צריך להתעכב בו. היית צריך לעצור להתבונן לחשוב או גם לחשב מסלול מחדש. ברגע שעברת למעשה פסחת על הזדמנות שעמדה שם מחכה לתשומת הלב שלך.

 

לא פעם אנו רואים שהמציאות הפיזית מאותתת לנו לעצור ולהתבונן, ולא פעם אנו קוראים את המציאות כמי שבאה לסמן לנו להתבונן פנימה או להכיר במה שקורה סביבנו. ואם לא שמנו לב, אז המציאות ממשיכה ומראה לנו סיטואציות חיים אחרות, נוספות עד שנקלוט ונבין. לעתים המציאות מגבירה את הווליום כדי שנשמע טוב יותר, או מחדדת לנו את הסיטואציות כדי שנעמיק.

 

כל העבודה של האדם היא להתבונן ולקבל את המסר שהמציאות מכוונת אליו. או במילים אחרות להיות תמיד מכוונן למציאות. להיות מחובר כדי לקבל את האיתותים הנכונים ולהבין את מה שצריך להבין כדי לא לפספס הזדמנויות או לבזבז זמן.

 

הדבר דומה למורה שבא למסור שיעור ובמקום למסור את השיעור הוא מתעסק רוב זמן השיעור בכדי להשליט סדר ולטפל בבעיות התנהגות של תלמידי הכיתה. כל זה בשביל שיוכל להתפנות זמן כדי להעביר את המסר שהוא רוצה להעביר – החומר הלימודי.

 

זה כל עניין התשובה ומהות העבירה כי ברגע שאדם מבין שעבירה היא מלשון לעבור על מקום שהיה צריך להתעכב בו. או לחילופין אל תחמיץ את ההזדמנות, קפוץ על המציאה. תקרא את המפה נכון. אז תחיה באושר וברוגע.

 

הפרשה פרשת עקב מדברת את העניין של אדם שדש בעקביו על המצוות הקלות. הוא עושה את זה או ממקום של זלזול או ממקום של הרגל. כלומר הרגל שלו דורכת על משהו חשוב, זה נקרא הרגל. וזה המצב של השחיקה הנפשית שהאדם חווה ביחס לעצמו, או ביחס למערכות היחסים בהם הוא שרוי. המצב השחוק הזה מקורו באי שימת לב והתבוננות לערך האמתי של הדברים.

 

המסר היוצא של הפרשה הוא: אל תזלזל בדברים שהערך שלהם עליון. ברגע שאתה שומר על הערך האמתי של הדברים אתה זוכה לברית ולחסד של הבורא. כי ברית מחייבת התנהגות והתחייבות של שני צדדים. הצד שלך והצד של הבורא. מה שאתה נותן ומה שאתה מקבל בתמורה. זה צריך להתחיל בך, על ידי שאתה נותן לדברים את הערך הנכון שלהם. אז מה שתקבל בתמורה הוא; את הברית ואת החסד. כי ברית וחסד אינם דברים מחויבי המציאות, אינם דברים המובנים מאליהם ולא כל אחד זוכה להם. כדי לזכות, אתה צריך להעריך היטב את הדברים במשקל הנכון והראוי להם..

בברכת שבת שלום ומבורך
מיכאל אלר

המסר השבועי – אמון ביחסים

dav

המסר השבועי לפרשת ואתחנן

 

 

פרשת ואתחנן פותחת במילים מאד מרגשות, מילים של תחנונים, מילים של תחינה, מילים של חנינה. משהו השתבש במערכת היחסים בין משה והקב"ה. משה מבקש מה' שימחל לו על העוון שעשה אשר בעבורו נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. וכך משה מתחיל בבקשה של מתנת חינם לפני ה' לבקש על נפשו לעבור את הירדן ולראות את הארץ.. 515 תפילות מתפלל משה אבל ה' בעמדתו אומר למשה "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה(דברים ג' כו').

 

 

במבט שטחי נראה כי מה בסך הכל משה עשה הרי בסופו של דבר העם ביקש מים וקיבל, מה זה משנה באיזה דרך קיבל אם על ידי הכאה או על ידי דיבור? ועוד הרי משה הוא האיש שנקרא 'איש האלוהים' הוא האמצעי בין ה' והעם ואשר תפקידו להעביר את המסר ואת דבר ה' אל העם, והרי אנו רואים לאורך כל הדרך איך משה ממש מתמסר לתפקידו ועושה אותו נאמנה, עד שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"(במדבר יב' ז'). אם כן, מדוע משה נתפס דווקא על רגע אחד של מעידה אשר נראית לעין כלא כל כך חמורה..

 

 

נראה כי אלוהים מבקש להעביר כאן בין המילים מסר סמוי, והוא: כי כל קשר מתחיל באמון, הוא הבסיס אשר בלעדיו שום קשר לא יוכל להתקיים ולכן אלוהים כועס נורא על משה כאשר הוא מכה את הסלע במקום לדבר אליו. הטענה הייתה אם אתה לא מבין שגם דומם יוכל לשמוע את דבר ה' ולקיים דברו להוציא מים מסלע, יש כאן חסרון באמונה/חסרון באמון. עד כדי כך שזאת הייתה ההקפדה היחידה על משה והעונש אשר בגללו נקבע שלא נכנס לארץ ישראל.

 

 

ולמעשה, כאשר נתבונן נראה כי לא מספיק לנהל קשר על נתינה פיזית או אפילו תקשורת לא תספיק וודאי שקשר לא מתנהל מאליו, מישהו צריך לנהל אותו והוא צריך לעמוד על כן מאד חזק ויציב, ישנם דיבורים שאפשר לגשר עליהם או לרפא אותם כאשר בסיס הקשר עדיין קיים, ישנם מעידות וזמני לחץ כלשהם. אמנם ישנו דבר אחד עיקרי אשר עליו לא ניתן לוותר ועליו צריך לשים לב כל כך חזק, הוא הדבר שתמיד יהיה לנגד עינינו בכל מערכת יחס שנרצה לבנות. כי מערכת של יחס קודם כל צריך לבנות היא אינה קוראת מאליה. בנוסף, בכל קשר יש בסיס ושורש אחד של אמון וכאשר הבסיס הזה מתערער אזי כל הקשר מקבל זעזוע. זוהי פגיעה במהות היחס.

 

 

נראה כי כל מטרת הבורא היא שיכירו בו כאלוהים הטוב ומיטיב בעל כל הכוחות כולם אדון הכל, וכתוצאה מכך שיאמינו בו ויסמכו עליו. כך גם בשליחת המרגלים לארץ ישראל לבדוק האם הארץ טובה או רעה, אלוהים אומר למשה אני אומר לך שטובה היא, אם אתה רוצה לשלוח מרגלים שלח לך. כי מבחינת הבורא הוא טוב וברצונו להיטיב לברואיו, וזוהי תחילתה של מערכת יחסים וזהו בסיסה. אם אתה כאינדיבידואל או אתם כעם לא מאמינים בי זה אומר שמשהו בבסיס מערכת היחס בינינו לא תקין. אם אתם חוששים שאני עושה משהו לא יציב עבורכם או משהו לרעתכם, משהו מעורער בינינו ומערכת זו אינה יכולה להתקיים. כך קרה עם דור המדבר שכל הזמן התלוננו על הלחם הקלוקל ועל הזיכרונות של הקישואים הבצלים והאבטיחים שאכלו במצרים וכל העת שהיו במדבר רצו לחזור אל אותה ארץ מצרים. אומר הבורא אתם עדיין שבויים וכלואים במצרים – במצרים של עצמכם – אמנם יצאתם פיזית מעבדות אבל המחשבה שלכם עדיין שרויה תחת עבדות מוחלטת למרות שנדמה ונראה לכם כי אתם חופשיים. לכן כל דור המדבר לא יכנס לארץ ישראל.

 

 

מי שאינו יודע להעריך את הקיים כאן ועכשיו ורק מתלונן, אות היא וסימן כי מערכת היחס שלו עם הבורא או ביתר דיוק עם עצמו אינה עולה בקנה אחד עם דבר ה', וכי הוא גורם רעה לעצמו. משה מכה במקום לדבר מבחינתו של הבורא זוהי עבירה חמורה שאין לה תקנה כי בכוונתו של הבורא להביא את העם לדרגות אמונה גבוהות כדי שיוכלו להיות באמת במצב של חירות אמתית, מצב של טוב אבסולוטי, חירות עולמית. כי המצב של היציאה ממצרים הוא רק תחילתו של תהליך היציאה לחירות באופן מוחלט וכפי שכתוב בהגדה של פסח שיש ארבעה לשונות של גאולה, אשר אינם רק ארבעה אופנים בהם להסתכל על חירות אלא הם תהליך המעביר את האדם מעבדות לחירות הכוללים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי..

 

 

כך גם הקונספט של 'נעשה ונשמע'. כי אם אתה מרגיש צורך לבחון ולבדוק אותי, אם אתה רוצה לדעת דבר מה קודם כי אתה לא מאמין לי ולא סומך עלי, אז משהו אינו תקין בשורש היחסים.

 

 

השבוע עברנו יממה ויותר של חורבן בית המקדש וכפי שכתוב ש "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו". אז תארו לכם כאילו השנה ממש נחרב בית המקדש לפני כמה ימים והנה אנחנו עומדים כאן היום לאחר האירוע משתאים ממאנים לתפוס את האבדן הכבד והנורא ויודעים בבירור שבעבור שנאת חינם חרבה ירושלים. כל מהותה של שנאת חינם והאפשרות שיעלה על הדעת לשנוא מישהו היא בגלל שאתה לא מאמין שהוא נמצא כאן ועכשיו אך ורק לטובתך, רק אז אתה יכול להפעיל את מנגנון השנאה כלפיו. אמנם אם אתה מגיע מתוך ההבנה כי הזולת נמצא כאן כדי לעזור ולשקף לך את מי שאתה כדי שתוכל להיות בבעלות על אני טוב יותר אז היית מבין כי כל מערכת היחס מובנית ומושתתת על אהבה בלבד ואין מקום לשנאה כלל כי כל השנאה נובעת מכך שאני מתחרה בך, שאני משיג גבולך, או שאני לוקח לך את מה שהיה מיועד לך וכו'. אמנם האהבה היא ההבנה כי אנחנו משלימים זה את זה.

 

 

זהו המסר המרכזי לשבוע זה, להבין כי מערכות היחס בינינו כבני אדם מקבילות למערכת היחס שלנו ואלוהים, וכי הם מושתתות אך ורק על בסיס אחד שנקרא אמון. ואמון בא מאהבה ומוליד אהבה. ורק על ידי אהבה נוכל להתמסר אחד לשני באהבת חינם ובמסירות נפלאה לעזור לסייע לתמוך ולהכיל זה את זה.

 

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – איך להוכיח?

dav

פרשת דברים

 

הפרשה פותחת במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב"(דברים א' א') איזה מסר נוכל לקבל מהפרשה בנושא של תקשורת בין אישית ומערכות יחסים?

 

 

לעתים כאשר אנו נפגשים עם אדם שאינו חושב באותה צורת חשיבה כשלנו אנו מיד מזהים שמשהו לא תקין ומיד מתעוררת בנו התחושה של הרצון העז להעיר לו ולהוכיח אותו על דבריו מעשיו או גם מחשבותיו. לא פעם הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אנו מכירים אדם באופן מתמשך. במשך הזמן כאשר אנחנו חיים עם אדם מסוים לאורך זמן נוצר צורך מתבקש להעיר לו, לעתים מדובר באנשים הקרובים לנו, אנשים אשר אנו באים במגע עמם במערכות יחסים, בני זוג, ילדים שלנו, קרובי משפחה או חברים. מצד אחד אנחנו מרגישים מספיק בנוח להעיר אבל לא תמיד הדברים מתקבלים. ואז אנחנו אומרים לעצמנו מה בסך הכל אמרתי הרי כוונתי הייתה טובה כדי שלזולת יהיה טוב או כדי להזהיר אותו מפני סכנה. ואז מתעורר בנו הספק האם פעלנו נכון או שאולי היה עדיף להשאיר את המצב כפי שהוא.. לא פעם עולה הסוגיה איך נוכל להעיר להם על מעשיהם כי אחרי הכל מצד אחד אנחנו אוהבים אותם ואם נוכיח אותם אולי נפגע בהם. ומה באמת נכון לעשות האם לשמור את הדברים בבטן לשתוק ולנסות להתמודד או שמא עלינו לומר את הדברים כהווייתם? האם לוותר ולהעלים עין או כשצריך, לומר את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים? האם להוכיח מיד כשמשהו משתבש וקורה או להמתין לזמן ראוי?

 

 

למעשה, אין תשובה חד משמעית לגבי הנושא הזה כי התקשורת ואופי התקשורת משתנה מאדם לאדם ומסיטואציה לסיטואציה. אך דבר אחד ניתן לומר בבירור כי התקשורת צריכה להגיע ממקום של כבוד. תקשורת אשר לא תגיע ממקור של כבוד, היא תתחיל לזייף ולהגיע למקומות לא נכונים, מקומות של השפלה וזלזול אשר יקרעו באופן מיידי את הערוץ התקשורתי. תקשורת צריכה להגיע ממקום זורם של שיתוף יומיומי כך באופן שלא צריך לצבור הערות. אם יש משהו לא כשורה אפשר לומר באופן מיידי בצורה מתקבלת ומכבדת. כאשר השיח היומיומי הוא שיח טוב של תקשורת טובה מרעננת תומכת ומיטיבה מתוך מקום של כבוד והערכה כבר כמעט ולא נצטרך להעיר, כי על כל פשעים תכסה אהבה. אבל מה לעשות שהאהבה לא תמיד במיטבה וכך בסופו של דבר הפשעים נגלים כאשר לא מטפלים בהם, לא אומרים אותם או לא מודעים אליהם.. כאשר תקשורת באה ממקום של כבוד היא לא תקשורת פוגענית ובפרט לא בציר המרכזי שמעביר את התקשורת.

 

 

בנוסף, עלינו לזכור כי אין מטרה בעצם ההוכחה אלא כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אם אנחנו יודעים בוודאות שההוכחה שנאמר לא תשמע, כי אנחנו לא רגועים או כי הזולת לא נמצא במקום שפנוי ונכון לשמוע את הדברים, יש לנו להבין כי אין כל טעם באמירתה כעת. ואולי המסר היותר חשוב הוא שאין מטרה בעצם האמירה אלא יש מטרה בעצם השמיעה של השומע. כלומר על המוכיח לקחת בחשבון את המסר, למי הוא אומר ומתי הזמן הנכון לומר כדי שהדברים יגיעו לאוזניים שומעות ולא לאוזניים ערלות. אם אמרת והמסר לא הגיע, אין טעם באמירתך. הדבר דומה ממש למישהו שנותן מתנה בטרם יוודא שיש מי שיקבל אותה. לעתים המקבל לא נמצא שם בכדי לקבל את אותה מתנה. כמובן הדברים אמורים ברמה הנפשית, להיות שם נוכח ברמה הנפשית כדי להיות מוכן לקבל את הדברים ולא רק לראות או לוודא שנמצאים שם פיזית.

 

 

בפרשה אנחנו פוגשים במספר כללים נוספים, כאשר משה פותח את דבריו בתוכחה לעם ישראל על משך זמן היותם במדבר וכי הם חטאו בכמה וכמה נושאים ועליהם כעת לחזור ולהבין את שקרה שם, למה הוא נזכר כעת, ולמה לא הוכיחם אז? כי באותו זמן הם לא היו כשירים להבין את מה שהתרחש שם, הם היו עסוקים בצרה שהייתה. כעת הם פנויים להבין את המסר. ברור שגם אז הם קבלו מסרים כאלה ואחרים ובאותה העת קיבלו וספגו לפי יכולת הקיבול שלהם, אך כעת הדברים הגיעו למקום של תוכחה מרוכזת ממקום של הבנה כי תיווצר הקשבה על ידי הצורה בה הדברים יאמרו. ועלינו להבחין את הצורה בה הדברים נאמרים כי פחות חשוב מה אתה אומר ויותר צריך לשים לב ולתת את הדעת על צורת הדברים איך הם נאמרים.. משה אומר את הדברים בהקהלה של העם, בקבוצה תמיד הדברים נאמרים בצורה כוללת ולא מכוונת באופן ישיר, כך שתמיד יישאר לך פתח שתוכל להסוות את עצמך. כי אין מטרה שמישהו יפגע מהתוכן, ואם אתה כמוכיח מזהה שיש אפשרות שמישהו יפגע מהתוכן, אולי עדיף לא לומר את הדברים. כאשר התוכחה נאמרת באופן כוללני אז מי שחטא יוכל להחיל את הדברים על עצמו ולשייך ולייחס את הדברים כלפיו. בנוסף אנחנו רואים שמשה אומר את הדברים ברמז ולא באופן מפורש – מפני כבודן של ישראל(רש"י א' א').

 

 

ספר דברים הוא המפתח לכל הדברים הנאמרים בין בני האדם ובין אלוהים לאדם. הוא הספר המהווה את המפתח התקשורתי ואת הכללים היסודיים של תקשורת בין אנשים. בדברים או בתקשורת האנושית או הבין אישי ישנם הרבה חילוקי דעות או אמירות שעלינו לתת את הדעת כלפיהם שמישהו לא יפגע או הדברים לא יובנו ויעברו הלאה בצורה לא נכונה. לכן עלינו לשים לב ולהרגיש את הזולת כמובן מתוך מקום מאד רגיש בעצמנו. רק כך נוכל לדעת ולזהות מתי הזמן והמקום הנכון להעמיד את הדברים על דיוקם.

 

 

לסיכום:

# שמור תמיד על ערוץ פתוח של תקשורת ביניכם

# תתחיל את התקשורת ממקום של כבוד והערכה

# הוכחה תיעשה בצורה מותאמת מקום זמן וסיטואציה

# וודא שהאדם פנוי וקשוב אליך כדי שהמסר יתקבל

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

 

 

פרשת פנחס – היו שלום

dav

דברו שלום היו שלום..
אם אתם מדברים שלום חושבים שלום יש לכם שלום בעצמכם בבית בחברה עם הילדים ועם כל היקרים לכם.

 

שלום הוא הקו המנחה בכל מערכת יחסים. רוח הדברים שמלווה את השיחה, השפה והשיח היומיומי הוא השלום. רוצים שלום פנימי רוצים שלווה רוצים שלום גלובלי. וכעת אנו יכולים לדבר ולהיכנס לשיח בינאישי אך אנחנו עלולים לפספס את המטרה לשמה בכלל שוחחנו, כי הרי הכל הם אמצעים כדי שיהיה שלום בנינו, ואם איבדנו את הרעיון המרכזי שנקרא 'שלום' הרי שאיבדנו את עצמנו בתוך התקשורת.

 

לפני מספר שבועות קראנו את פרשת 'קרח', שם דיברנו על נושא המחלוקת.. והזכרנו כי המחלוקת בנויה על השורש של המילה מחלוקת – ח.ל. ק – דהיינו לראות חלק מהתמונה יוצר מחלוקת, כשיש אי פתיחות בנושא כלשהו, יש פספוס של המטרה לשמה התכנסנו. כעת אנחנו משלימים את הפאזל ומדברים על שלום. שלום הוא הפעולה שהיא הפך המחלוקת. אם במחלוקת אתה מרגיל עצמך לראות צד אחד של המטבע אתה חלוק על עצמך על הזולת ועל אלוהים. בשלום אתה משלים עם עצמך עם הזולת ועם אלוהים.

 

שלום היא נקודת הפתיחה שצריכה להיות במערכות יחסים. שלום היא הנקודה שצריכה להיות בראש מעיינינו והיא המובילה את השיחה לכל אורך השיחה היא רוח הדברים המלווה אותנו בכל חלק של חיים. אתה צריך להתחיל ולבוא מהנקודה בה אתה מוכן להיות שלם עם עצמך מבפנים ואתה מוכן להשלים עצמך על ידי גורם חיצוני שיבוא ויעזור לך להשלים אותך. את החלק הראשון תעשה על ידי דיבור, את החלק השני תעשה על ידי הקשבה.
למעשה, אלו הם שני צדי המטבע, מצד אחד אתה צריך לדבר ומצד שני אתה צריך לשתוק להקשיב ולשמוע את החלק האחר שנעלם מעיניך..

 

פנחס הוא אליהו, פנחס הוא האדם שהפך למלאך – לאליהו הנביא. אדם ששם לנגד עיניו את ערך השלום כערך עליון יותר מהאמת הסובייקטיבית שלו, הוא אדם שהתעלה מעל עצמו והפך למדרגת מלאך. הוא אדם המחובר עם הערך העליון ביותר ערך השלום ובעצם מחובר לאלוהים מחובר להוויה, לבריאה ולעצמו.

 

 

היו שלום

שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

פרשת בלק – הדרך היא העיקר

dav

 

לאורך ספר במדבר אנחנו פוגשים את החלק המדבר של אנשים. החלק המדבר אשר מורכב גם מתקשורת מילולית וגם מתקשורת לא מילולית. דווקא במדבר אנחנו יכולים לראות מי האנשים שבאים בו ומה זה גורם להם. דווקא במקום בו אתה מרגיש ריק או שיש לך זמן פנוי אז אתה נמדד באמת מי אתה, איך אתה ממלא את הזמן או איך אתה מכניס איכות ומשמעות לחיים.. כמה אתה מרוצה ממה שקורה לך או להפך, מתלונן. כמובן ישנם אנשים שהלכו במדבר לאורך השנים והתייאשו בדרך ולא הספיקו להגיע אל היעד או להיכנס לארץ ישראל.

 

 

חשוב לדעת ולזכור כי הדרך חשובה לא פחות מאשר להגיע אל נקודת היעד. זה נכון שכולם יוצאים מנקודת התחלה מסוימת לכל אחד ואחת נקודת מוצא של חיים מסוימים כל אחד נולד להורים מסוימים בסביבה אחרת ואתגרים רבים או מעטים נקרים בדרכנו. חלקנו מתייאשים ומוותרים, חלקנו דוחפים קדימה ונלחמים להשיג את הדברים שאנחנו חושבים שמגיעים לנו, שמגיע לנו להיות בהם ולהגיע אליהם.

 

 

הכל לכאורה תלוי בערך של עצמנו בהביטנו אל מי אנחנו ומה הייעוד שלנו. כך אנחנו מפתחים סיבולת להמשיך בדרך ולהתכוונן, לשנות את אירועי החיים השונים או מאידך לוותר. לכאורה לא ניתן לקצר הליכים שנקבעו מראש אלא אם כן אנחנו לומדים להתחבר למציאות ולאהוב אותה כפי שהיא. כל עוד אנחנו מנסים להתנגד למציאות ולנסות לשנות אותה אנחנו ניתקל במחסומים ונחווה סבל.

 

 

כל תהליכי השינוי מכוונים אל האדם להביא את עצמו לידי חיבור עם עצמו, עם האני האמתי שלו, להתחבר אל הלב ולפעול בסנכרון מלא – מחשבה והרגשה דיבור ומעשה ביחס לעצמך ובחיבור מושלם עם הזולת המציאות ואלוהים. הדרך היא המחשלת המאתגרת והבונה את מערכות היחסים שלך עם עצמך. כאן תוכל לבחון מי אתה כמה התמודדת, כמה ויתרת וכמה אפשרת לעצמך להתחבר או להתנתק מעצמך ומהמציאות.

 

 

בפרשה זו פרשת בלק אנחנו פוגשים בגדול המכשפים או הנביאים – בלעם – הוא מוזמן לקלל את עם ישראל בהיותם במדבר אך משום מה הוא יודע ומרגיש שלא יוכל לקלל כפי התכנית אליה הוזמן מראש וכי יצטרך להיות כפוף למה שה' ישים בפיו – "הדבר אשר ישים אלוהים בפי אותו אדבר"(במדבר כב' לח').

 

 

בין דבריו של בלעם אנחנו פוגשים במילים משמעותיות שיוצאות מפיו – "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"(במדבר כג' י'). תוך כדי ההיכרות שלו עם עם ישראל הוא מתאווה לדבר אחד ויחיד – למות מות ישרים, להגיע לזמן המוות כשהוא באותה דרגה אליה הגיעו אברהם יצחק ויעקב. האבות שהגיעו לדרגת חיבור עם הבורא והיו ישרים עמו ועם עצמם.

 

 

הנקודה המרכזית בה היה מיוחד בלעם היא נקודת הראות שלו ואף הוא מזוהה כ'שתום העין' משום שיכל לראות לעומק הדברים ולראות את המהות הפנימית של העם, לכן הוא מוזמן על ידי בלק לבוא ולקלל את העם לבוא ולקוב את העם. לא פלא שבלעם רוצה למות מות ישרים הוא אפילו מכריז זאת בפומבי כבל עם ועדה מול כל גדולי העולם. לכאורה בלעם מזהה את הנקודה הפנימית. בלעם מגלה כאן בעצם את הסוד הגדול של נקודת היעד אליה כל אדם שרוצה להיות ישר צריך להגיע. אבל נקודה אחת נעלמת מעיניו ואותה הוא לא מגלה – הלא היא הנקודה של הדרך שתוביל את האדם להיות ישר. את הדרך בלעם לא מוכן לעבור. הוא רק רוצה להגיע אל נקודת היעד מבלי לעבור את טלטלות הדרך, מבלי להיות בנוי מבפנים.

 

 

כאן אנחנו מגלים את המהות הפנימית וההבדל בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם. כולם היו מתנבאים אך הדרך והאופן היה שונה. נביאי אומות העולם היו מתנבאים בדרך של מקרה, באקראי ולא באופן מסודר. ואילו נביאי ישראל התנבאו בדרך מסודרת מתוכננת מראש. זה בעצם ההבדל בין קדושה לטומאה. הדרך של מקריות ואקראיות היא הדרך של הטומאה, ואילו הדרך של הסדר והמבניות היא הדרך של הקדושה. ולמעשה במילה אחת – הדרך.

 

 

כי ברגע שאתה מבין שהדרך היא זו שבונה אותך להיות מי שאתה, היא זו שמאפשרת לפגוש את צדדי האני שלך ולהתחבר אל עצמך בכל פעם מחדש היא זו שמאפשרת לך לקבל את אתגרי החיים בשמחה ובאהבה. אך אם אתה רוצה לקפוץ ולהגיע אל נקודת היעד מבלי לעבור את הדרך שתכשיר אותך לכך, אז אתה מפספס את החלק העיקרי של מי שאתה. אתה יכול להגיע לדרגות גבוהות אבל זה לא משהו שורשי יסודי עמוק מובנה ומסודר שתוכל להתבסס עליו.

 

 

כך גם מצאנו בעם ישראל כשעמדו לפני הר סיני כדי לקבל את התורה, שם כתוב 'ראתה שפחה על הים את מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. הקב"ה העלה אותם לדרגה הכי גבוהה שיכול בן אנוש להגיע, אבל לא הייתה עבודה מצידם להגיע לשם. ולכן שפחה נשארה שפחה למרות כל מה שראתה באותה העת. לעומת מי שבונה את עצמו על ידי דרך של תהליך מובנה ומסודר..

 

 

כך האדם במהלך חייו מגיע למצבים בהם הוא מרגיש ורואה את הפוטנציאל הגלום בו, הוא מגיע לדרגת מודעות מאד גבוהה ויכול לצפות ולראות את עצמו שהוא במקום מאד צלול וברור, במצב זה יכול לראות את אפשרויות ההתפתחות ולאן הוא יוכל להגיע, אבל לא לכל אחד יש את הסבלנות לעבור את הדרך המובילה אותו למחוז חפצו אל אותה נקודת היעד אליה שאף כל ימיו.

 

 

ולמעשה זה ההבדל הגדול בין אנשים יש את אלה שיעבדו להגיע ולעבור את הדרך, ובכל מכשול יראו אתגר, ינצחו ויעברו שלב אחרי שלב אל נקודת היעד מבלי לדלג ולקפוץ מדרגות. לעומת אלה שינסו לקצר תהליכים ולדלג אל מדרגות שאינם קשורים אליהם באופן ישיר. כי כל אדם צריך להכיר את עצמו ולראות מהי הדרך שמתאימה לו על פי היכולות שלו, על פי הייעוד שלו, על פי התכונות המיוחדות רק לו ואיך במכלול כל זה יוכל להגיע אל המקום שאליו הוא רוצה וצריך להגיע.

 

 

אנחנו אנשים דומים מצד אחד אך שונים מצד שני. השוני בינינו הוא האופן בו אנחנו פועלים. הדרך בה אנחנו בוחרים ללכת היא זו שיוצרת את מי שאנחנו. צורת המחשבה צורת התקשורת וצורת התגובות שלנו.. על פי אמות מידה של ערכים עליהם הורגלנו או סיגלנו לעצמנו אנחנו קובעים מהם ההתנהגויות שלנו בכל רגע נתון.. ולכן כל כך חשובה המודעות אל הדרך בה אתה פועל או רוצה לפעול. הפרצופים שונים הפנים שונות מפעם לפעם ומעת לעת ולכן אנחנו צריכים לזהות כל פעם מהי הדרך בה אנחנו פועלים מדברים ומגיבים. רק על ידי זה נוכל להגיע למצב של בחירה מלאה בחיינו וליהנות מעצמנו ומההתנהלות שלנו ללא ספק..

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

"ויקח קורח.."

dav

 

השורש העמוק ביותר ממנו מורכבות מערכות היחסים שלנו טמון עמוק בסיפור הפרשה סביב אדם אחד שנקרא 'קרח'. סיפור זה שנראה תמים למדי, טומן בחובו את סתרי המדרגה שיכולים להעלות אותנו ממצולות ים מערכות היחסים שלנו ולגאול אותנו גם אם אלה עלו על סרטון.

 

 

כהקדמה חשוב לדעת כי כל מה שנראה כלפי חוץ הוא רק קצה הקרחון של מה שעוד לא ראית הרגשת או חווית. מה שאתה רואה שומע מרגיש חווה הוא אולי רק 10٪, ישנם עוד 90٪ שנסתרים מנגד עיניך. אחוזים אלו נמצאים במעמקי הנפש והם מניעים אותך לפעולה באופן לא מודע. אינך יכול לראות את כל המציאות, בדיוק כפי שאינך יכול לראות את עצמך אלא באמצעות עזרים חיצוניים כמראה. גם את הנפש שלך פנימה לא תוכל לראות אלא על ידי השתקפות של מישהו מבחוץ ועל ידי התבוננות פנימה, כך גם לא תוכל להכיר אדם אלא באמצעות הדיבור כך תכיר אותו באמת דרך הכרת דעותיו.

 

 

כלפי חוץ נדמה היה שקרח חולק על משה, לכאורה יש צדק בטענתו, לא היה מובן לו מדוע למשה ואהרן יש תפקידים מכובדים של כהונה ולוויה ואילו הוא נושל מכל מה שנוגע לתפקידים אלו. לכאורה קרח חולק על משה, הוא איננו מבין שמשה לא לקח תפקידים אלו על דעת עצמו, אלא על ידי ציווי אלוהי. כפועל יוצא מתובנה זו לוקח קרח 250 איש ויוצא במחלוקת אל מול משה. אך משה לא ממש מבין מה קרח רוצה ממנו..

 

 

לפני שקורח חולק על משה הוא לוקח את עצמו לצד אחד, מפלג את עצמו, מבדיל ומפליג במחשבתו על אותה חלוקת תפקידים. נעלם ונסתר ממנו דבר אחד – יחסי נותן ומקבל. קורח לוקח, כאשר הוא לא מקבל, הוא פשוט קם ולוקח. הוא אמנם לא יכול לקחת בכוח, אבל הוא לוקח את עצמו ומפליג בדיבורו לשכנע את 250 איש בצדקת דרכו. מערכות יחסים תקינות בנויות על יחסי נותן – מקבל. ברגע שמערכות היחסים יוצאים מהיחס הזה, הם פשוט מפרים את האיזון ומתחילים להתערער. וכאן סבלנות האדם נמדדת האם הוא ניגש לעשות דין לעצמו ולקחת, או מאידך לפעול לתקן את הדבר על ידי שיבין את עצמו טוב יותר או גם את הצד שכנגד, אולי משהו נעלם מעיניו.

 

 

כאשר נתבונן פנימה אל תוך מחלוקת זו נראה כי קרח בעצם חלק על עצמו בלבד. כפי שמתוארת מחלוקת זו כ-'מחלוקת קרח ועדתו'. עוד כתוב "ויקח קרח" – לקח עצמו לצד אחד. הבדיל עצמו. התנהג באופן של נפרדות ופילוג ביחס לעצמו. כי היחס העצמי של האדם אל מול עצמו מוקרן גם כלפי חוץ. כן, קרח לא היה חלוק רק עם עצמו, אלא היה חלוק על משה והיה חלוק על אלוהים. כאן מתגלה התערערותם של שלושת מערכות היחסים, כי כאשר האדם חלוק ביחס לעצמו נפרד וזר מהאני האמתי שלו זוהי הרגשה של נפרדות ופילוג, זרות ומוזרות כך מעביר ומנהל הוא את מערכות היחסים בהם הוא בא במגע. הוא בעצם מסוכסך בתוך עצמו. משהו בתוכו מתנגד.

 

לכן, החיבור צריך להיות קודם כל עם עצמך. תלמד לחבר ולאחות את חלקי הנפש כאשר תתוודע לחלקי הנפש שלך שנראים כמעלות וחסרונות, טוב או רע, אמת או שקר, אשר באמת הנם אך ורק איכויות שיצאו מאיזון. כאשר אתה חש בחוסר איזון, אתה צריך לפעול להשיב את האיזון לביתך. לתוכך פנימה ומשם יוקרן האיזון גם כלפי חוץ.

 

לעומת זאת מצאנו מחלוקת שהוגדרה – 'מחלוקת לשם שמים' שעליה נאמר שסופה להתקיים, הלא היא מחלוקת הלל ושמאי, ומה הסוד שלהם? אומר התלמוד: מכיוון שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם, והיו נוהגים בדרך של כבוד כלפיהם, כי האדם לא יכול לנהוג בכבוד עם הזולת אם אינו נוהג כבוד ביחס לעצמו. ולכן נקבעה הלכה כמותם, כי הם לקחו בשקלול גם את דברי חבריהם. בית הלל דאגו תמיד לאיזון וסנכרון ביניהם לבית שמאי, גם אם ידעו והבינו כי לעולם לא יוכלו הדעות להיפגש, הכריחו עצמם להבין את דברי הצד השני.

 

 

והסוד הגדול של תקשורת שיוצרת קשר וחיבור היא התקשורת שבאה מתוך הבנה שכל עוד לא היית קשוב לשני אתה לא יכול לראות את כל התמונה במלואה אלא רק חלק. וזהו שורש המחלוקת, לראות חלק מהתמונה השלמה. מחלוקת משורש ח.ל.ק. כך באופן שכשתרצה לראות את התמונה השלמה ולהביא את עצמך לאיזון ושלום עם הזולת אתה צריך להיות קשוב אליו, להרגיש ולהבין את זווית הראייה שלו, ורק ביחד אתה צריך לעשות סיעור מוחות ולהגיע לפתרון ממשי לגביכם. זה לא מספיק להרגיש או להיות צודק גם אם מנקודת המבט שלך הכל נראה תואם את האמת, כל העולם הזה מטעה את ראייתנו, עולם מלשון נעלם, אך כשיש חיבור לאמת הגבוהה יותר משני האמיתות של שני הצדדים אז יש חיבור עם האלוהים שהוא השלום והוא הכלי המחזיק ברכה בין שני היחידים המתנצחים.

 

 

בברכת שבת שלום

מיכאל אלר

"שלח לך אנשים.."

dav

7.4 מיליארד בני אדם בעולם.
7.4 מיליארד זוויות ראיה על אותה מציאות חיים.
7.4 מיליארד בני אדם חיים על אותה מציאות.

 

 

כן! אתה אחד מהם, אתה אחד מכל הבריאה המופלאה הזאת.. אך מה שאתה חושב זאת רק נקודת המבט שלך. אתה יכול לראות את עצמך כגרגיר קטן בתוך כל הבריאה המופלאה, הגדולה והעוצמתית הזו, ואתה יכול לראות את עצמך כחלק משמעותי בכל היקום הרחב הזה.. כאשר אתה רואה את עצמך כישות בוחרת אתה משמעותי הרבה יותר. אך במה בחירתך באה לידי ביטוי? הכל תלוי בנקודת המבט שתבחר לראות את מציאות היקום הזה. לטוב או למוטב, לראות בו גן עדן או חלילה גהינום. כך אתה חי וכך אתה מבלה את חייך במשך תהליך שהייתך בזה העולם..

יתכן מאד שאנשים הולכים לאותו מקום וכל אחד מתכוון להשיג מטרה שונה מאותה דרך בה הולכים. כך לדוגמה נוכל למצוא אנשים שהולכים ומתחתנים ואחד חושב על האינטרסים האישיים שלו איך יוכל לממש ולהשיג יותר ועוד לעצמו, ואחד חושב על לבנות משפחה או איך להיטיב לאחר. שני אנשים נוסעים למקום מסוים וכל אחד חושב להשיג משהו אחר מאותה נסיעה. זה לא כל כך נורא עד שזה לא נפגש אתך. לדוגמה: בני זוג שנמצאים במערכת יחסים לקויה נוסעים לשנות מקום מגורים, האחד חושב על לבנות והשני חושב על איך לפרק.

אנחנו יכולים ללכת לאותו מקום וכל אחד רואה משהו אחר, כל אחד ישים את הדגש על משהו שמעניין אותו. לדוגמה אחד יראה בהרצאה את התוכן, אחר יראה את התפאורה, אחר יראה את אופן הצגת הדברים ושפת הגוף של המרצה, וכך כל אחד מתמקד במשהו שונה וכל השאר נראה רק באופן מטושטש ולא ברור מספיק כדי לזכור את מה שראה.

כך הדבר בסיטואציות החיים ובתמונות חיים שהמציאות מזמנת לנו בדרכינו, כל אחד בוחר להסתכל על משהו אחר שיותר מעניין אותו ומושך את נפשו על פי מה שגדל או חונך, בדרך זו האדם שם דגש על דברים מסוימים בחיים, ומפספס דברים אחרים. מעריך דברים מסוימים שאינם בהכרח הערך האמתי שלהם.

 

 

הנה בפרשה יוצאים 12 מרגלים ראשי העדה אנשים חכמים שנבחרו בקפידה לתור אחר הארץ לראות מה יש בה, לבדוק ולחקור מי האנשים שגרים בה, איך יוכלו לגור שם, ואיזה ההתמודדויות עליהם יהיה להתמודד. האם הארץ טובה או רעה, האם העם חזק או רפה, האם יושבי הארץ יושבים במקום מגודר בחומה בצורה או לא, ועוד..

כשהגיעו לארץ ראו את יושבי הארץ עסוקים בקבירת מתיהם וכפי שתיארו את המקרה כשחזרו לארץ ודיווחו 'ארץ אוכלת יושביה' – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים(רש"י במדבר יג' לב') אם נבחן את הסיטואציה יהיו כאלה שיגידו שזה רע, כי הארץ אוכלת יושביה. אמנם יהיו כאלה שיראו את זה בעין אחרת.. אמנם אלוהים עשה לטובה כדי שיתעסקו ויהיו טרודים באבל שלהם ויסיחו דעת מהמרגלים..

 

 

למעשה המציאות היא תמיד אחת, ורק האדם הנמצא בה מפרש את המציאות כפי רצונו. מכוון או מעוות את המציאות על פי תפיסת עולמו את המציאות על פי דעותיו ועל פי המודעות אליה הגיע באותה העת. בזה ניתנה אפשרות הבחירה והמימוש שלך כאדם. אתה יכול לראות את המציאות, אבל המערכת השיפוטית שלך את המציאות היא זו שיוצרת את הדעה שלך, את הבחירה, את המסקנה ואת מערכת קבלת ההחלטות שלך מה לעשות בגין מה שראית. כך עם שלם גועים בבכי כאשר הם שומעים את התיאור כפי איך שבחרו 10 המרגלים להציג בפניהם.

אמנם, היו רק שניים מתוך ה-12 שנבחרו לתור את הארץ שבחרו לראות את המציאות באופן שונה. הם בוחרים לראות שהארץ היא טובה ופירותיה טובים וגדולים ולא משונים.. הלא הם – יהושע וכלב.

 

 

הם בעצם מצטרפים לראייה הכוללת והמרחבית יותר של המציאות ולא מצרפים עצמם לשאר המרגלים שראו את המציאות בראייה מצומצמת. הם לא מצרפים וסוחפים את העם אל החששות והפחדים האישיים שלהם שליוו אותם בעת שתרו את הארץ. הם היו נקיים, אובייקטיביים וראו את המציאות בראייה אוניברסלית טהורה. הם מצטרפים לאלוהים שאמר מלכתחילה שהארץ טובה. כי אלוהים בכלל לא אמר לשלוח מרגלים, בעיניו הארץ טובה וראויה להכניס ולהכיל בתוכה את יוצאי מצרים. אמנם אם אתה כבר מפקפק בדבריי, אז אתה יכול לשלוח – "שלח לך" – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח..(רש"י במדבר יג' ב').

נמצאנו למדים כי עיקר הבחירה של האדם ועיקר המימוש שלך כאדם זה כוח הבחירה והדיבור, כאשר כוח הבחירה שלך תלוי ומותנה במודעות עצמית, בנפש נקייה ובטוהר המידות כדי לראות נכוחה את המציאות הנראית לנגד עיניך, כאן אתה כאדם נכנס ומפרש את המציאות. כך כל עבודתך תהיה לזכך את מי שאתה כדי שתוכל לראות באופן נקי צלול וברור את מה שעומד לנגד עיניך, ולא לפרש חלילה את המציאות בצורה מעוותת..

בברכת שבת מבורכת של שלום

מיכאל אלר