האור שבקצה המנהרה! האמנם? – מאמרי העידן החדש

 

פרשת ויחי

 

 

הפרשה פרשת ויחי יש בה מגוון של רגשות, ביניהם סיומים והתחלות, ברכות מוות וחיים, אך דבר אחד מאד בולט ומרגש במיוחד בפרשה הוא הפסוק "ויקרא יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"(בראשית מט' א').

 

 

בפרשה זו יעקב פוגש את בניו בפעם האחרונה בחייו והוא מבקש לברך אותם. עם זאת, הוא מבקש לגלות להם את הקץ, מבקש להאיר להם את הדרך על ידי גילוי הסוף של הגלות והצרות ובכך להפיח בהם תקווה. לרכך בהם את הקושי שיעברו בעת כניסתם לעבדות במצרים. וברש"י – בקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה.

 

 

ולמעשה צריך להבין למה נסתלקה ממנו שכינה ולא התאפשר לו לגלות להם את הקץ, מתי יהיה סוף העבדות, לכאורה זה היה מיקל מעליהם את השעבוד והיו יכולים להיות ברווחה כלשהי ביחס לחייהם, או לפחות ללא ייאוש ושברון לב.

 

 

את השאלה הזו אנחנו פוגשים בקונפליקטים פנימיים שמתרחשים בינינו לבין עצמינו במישורי חיים שונים, כגון: אם יש אלוהים למה הוא לא מראה לנו את עצמו? למה אדם מרגיש לפעמים שהוא הולך בחושך ללא כל יכולת ראות מה יהיה בסופה, איך יסתיים כל התהליך? לפעמים אנחנו מבקשים, תן לנו סימן! להראות לעצמנו שאנחנו בדרך הנכונה, שאנחנו בכיוון הנכון ולא סתם מבזבזים את הזמן. לפעמים אנחנו מתפללים ולא מקבלים מענה, לא מקבלים תשובה ולפעמים לא רואים את הקץ. לא רואים את הסוף. מסתלקת מאיתנו השכינה..

 

 

מי מאתנו לא רוצה לראות את הסוף, להגיע כבר ליעד, להגשים את החלום ואת הייעוד שלו? אצל ילדים אנחנו יכולים לראות את זה ממש בבירור, כאשר יוצאים לטיול, רק יצאנו וכבר הילדים שואלים; נו, מתי נגיע כבר? וככל שהדרך מתארכת הם יתחילו לאבד סבלנות יותר ויותר.. ומה שאנחנו כהורים צריכים ללמד אותם זה ליהנות מהדרך. להיות כאן ועכשיו. אבל לא נוכל ללמד אותם את זה אם הדעה שלנו הפוכה לגבי זה, או כאשר אנחנו גם קצרים וחסרי סבלנות בכל הנוגע לדרכים, אתגרים, או סוגיות חיים שמצריכות הרבה סבלנות.

 

 

ולמעשה, כדי להבין זאת אנחנו יכולים לראות שאם היה לעם ישראל את הסוד של הקץ, אם היה להם את המידע הזה מתי תסתיים הגלות, ואם יעקב היה מצליח להעביר להם את התאריך המדויק של הגאולה השלמה, אז העבודה הייתה נעשית אולי יותר קלה, עם זאת העבודה הייתה ללא כל תשוקה ורצון עז לתקן או להספיק להגיע למקום כלשהו בחייהם, אפשר לומר כי היו מאבדים את הטעם של החיים.

 

 

תאר לעצמך שאתה כל כך מתרגש לראות סרט מסוים והנה מישהו בא ומגלה לך מה יהיה בסוף הסרט, או איך יסתיים המשחק. אתה עדיין תוכל לצפות או להמשיך לשחק אבל לא יהיה לך כבר עניין בזה.. כי הוא נתן לך את נקודת המבט שלו וכבר המחשבה שלך מקובעת לצורת חשיבה מסוימת ואולי גם אינה פתוחה עוד לקבל צורות נוספות.

 

 

כשאנחנו הולכים בדרך ואנחנו לא יודעים מה יקרה ואיך זה יתרחש אז יש את התשוקה, את הבחירה ואת הכוח לשנות או לכוון את עצמנו כל פעם מחדש. זה כל מה שהקב"ה מלמד את יעקב ואת בניו בכניסתם לשביל הגלות שלא רואים את סופו מפני אריכותו.

 

 

כשאנחנו הולכים בדרך ואיננו יודעים מה יקרה ומתי, אנחנו יוצרים את החיים, אנחנו יוצרים את הדרך, ומה שאלוהים מנסה לומר ליעקב זה, אל תגלה את הקץ, אל תחפש את האור בקצה המנהרה, הוא לא שם, הוא לאורך כל הדרך, הוא בכל רגע נתון וכל אחד ואחד אחראי להאיר את האור של עצמו בעצמו. אתה הוא זה שמאיר אותו על ידי המודעות שלך לעצמך, לכוחות ליכולות ולתנאי הדרך שלך. תאיר את דרכך באור על ידי כל פעולה מעשה מחשבה או דיבור, ועל ידי הנוכחות שלך בהווה במלוא עצמתך וכוחותיך, כך תוכל לאזור כוח ולהמשיך את הדרך כי אתה לא יודע מתי היא תסתיים, אתה מכשיר את עצמך לדרך ארוכה ככל שתהיה, אתה חייב לא רק לשרוד את הדרך אלא גם לחיות בה על ידי התבונה והעצה שלך מה ואיך להתנהל במצבי חיים שונים. כך תוכל לצייד את עצמך בצידה שתספיק לך לאורך כל ימי חייך.

 

 

זוהי הדרך שלך, לכל אחד יש את הדרך בה הוא ורק הוא צריך לעבור, וזה מהות המעבר דרך הממד הפיזי הזה של עולם המעשה, כן בחירה באיזה דרך תלך, אך אינך יודע מתי תגיע אל היעד. זהו עולם של אין סוף, זהו עולם בו יש רק אין סוף. אז אל תנסה לגלות את הקץ, כי אין סוף. קץ הוא סוף, וסוף הוא נפרדות. ואילו הקב"ה אומר לעולם אין סוף, הכל ממשיך רק עובר ומחליף צורה. כל מוות הוא תחילתו של חיים אחרים בממד אחר וגבוה יותר. כל סיום הוא התחלה. אז אל תתמקד רק בלהגיע אל קו הסיום, אלא תלמד ליהנות מהדרך, כך הדרך תיעשה נעימה עבורך ותוכל לצלוח את האתגרים הניצבים בפניך בכל שלב ושלב.

 

 

זהו בדיוק הייעודיות של העולם הזה, גם שאתה לא רואה את הקץ ודווקא מהסיבה הזאת אתה צריך להיות מלא בתקווה. אם אתה יודע את הסוף, אין לתקווה שלך כל כך משמעות.

 

 

 

שבת מבורכת ושמחה

מיכאל אלר

"אלה תולדות יעקב יוסף" – מאמרי העידן החדש

שאלה לפרשת וישב

האם הילדים שלנו צריכים להיות ממשיכי דרכינו, או שהם צריכים לפתח אישיות ודרך משל עצמם?

לשאלה זו השלכות רבות ועצומות בהיבט החינוכי ודרכי ההתנהגות ונקיטת הפעולות אל מול ילדינו..

קחו לדוגמה: ילד שלא רוצה לשמוע למה שהוריו אומרים לו, יתכן וזה נובע מדעה עצמית שונה שיש לו והיא עומדת בניגוד לדעתם של הוריו. האם עלינו כהורים להתעקש על דעתנו, או שצריך פשוט להניח להם?

מה הייתם עושים, האם הייתם מניחים לילד לעשות להתנהג ולפעול על פי רצונו, או שעליכם כהורים להתוות לו את הדרך, ללמד אותו מניסיונכם ואפילו אולי לכפות עליו את דעתכם.. בוודאי שיש צדדים לכאן ולכאן..

אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.

יש רמז מהפרשה שלנו פרשת וישב..(ראו כותרת) וגם תוכלו להיעזר בפסוק הבסיסי לגבי חינוך; "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"

נוסחת השפע – מאמרי העידן החדש

פרשת וישלח

פרשת וישלח מתארת את המפגש הדרמטי בין האחים יעקב ועשו. חשוב להבין כי המפגש הזה הוא לא עוד מפגש בין אנשים אלא הוא מפגש בין עולמות, בין עולמו של עשו – איש שדה, ובין עולמו של יעקב – איש תם יושב אוהלים. יעקב ועשו מצד אחד הם אחים אך מצד שני להם דעות מנוגדות בתכלית עוד בהיותם במעי אמם. הם אמנם גדלו וחיו בבית אחד אבל השקפות עולמם וההסתכלות שלהם על העולם שונה בתכלית.

שניהם לכאורה נולדו שלמים כל אחד לכיוון אחר. יעקב נולד שלם – איש תם. ועשו נולד שלם – עשוי. עשיו נקרא כך משום שנולד שעיר והיה נראה כאילו הוא עשוי כבר, כאילו נולד מבוגר. ואילו יעקב נולד תינוק רגיל שעליו לעבור דרך כדי להתבגר ולהשלים את עצמו. למרות היותו איש תם מלשון שלם, אך תמימות זאת באה לידי ביטוי רק ביחס שלו אל הבורא, אבל ביחס שלו עם אנשים עדיין היה עליו ללמוד איך לנהוג בעולם זה של שקר. ולכן היה עליו לעבור דרך ולהתמודד מול אחיו עשו ומול לבן הארמי.

בפרשה זו מתרחשת תפנית מאד משמעותית ביחס ליעקב. יעקב מקבל כעת שם חדש, המלאך שרו של עשו מחליף את שמו במפגש הזה שיצר מאבק בין העולמות, המעבר לעולם הבא לעולם שמעבר יצר ליעקב מהות אחרת, מהות של ישראל, להיות ישר אל המטרה, ממוקד ומחוזק יותר בעמדו בעמדת מנצח. תמיד פניו של יעקב היו אל כיוון השלמות, ובכך הזמין למציאותו את ההתמודדות אל מול עשו אחיו. כאן מגיע השלב בו יעקב נותר במקום שהוא מרגיש לבדו – "ויוותר יעקב לבדו" – כי רק מהמקום הזה בו התנקה יעקב מכל מה שלא שייך לו, אז הוא במוכנות לחוות את האני האמתי שלו.

תפיסת עולמו של יעקב היא גישה שיש לו הכל, למרות שבפועל אין לו את כל הדברים, אבל יש לו את כל מה שצריך, בעיניו של יעקב – תפיסה של אחדות ושלמות – לא חסר לו דבר כי הוא מסתכל על הסך הכולל של הדברים והוא מסתכל בראיה מרחבית על דברים. לעומת עשו שבתפיסת עולמו – תפיסה של נפרדות – אין ואף פעם לא יהיה לו הכל, תמיד הוא נמצא בעמדה של משהו חסר למרות שיש לו הכל, הוא לא רואה את מה שיש אלא את מה שאין ומה שחסר.

למעשה יעקב מלמד אותנו מהי ההסתכלות הנכונה כדי להכניס את השפע אל תוך החיים, ראיה זו מתחילה בהסתכלות המרחבית על דברים, לא להסתכל בראיה מצומצמת ונקודתית מה יש לי עכשיו ומה חסר לי אלא להסתכל בראייה רחבה על החיים ולראות מה אני צריך שיהיה לי ומהם הדברים שכדאי ולטובתי שיהיו ברשותי, לדעת ללמוד ולשחרר את מה שאני לא צריך.. הראיה שכבר עכשיו יש לך את כל מה שאתה צריך, הראיה שלא חסר לך דבר היא הראייה שתביא לך את מה שאתה צריך. הראייה של לחוס על פכים קטנים ולחצות בגללם את הנהר היא הראייה של הערכה מקסימלית גם את החפצים שנמצאים ברשותו כי הוא מרגיש חלק מהם וכל מה שיש לו, יש לזה משמעות לגביו. אינם עוד חפצים ריקים שנמצאים ברשותו, אלא הנם חלק בלתי נפרד ממנו.

יעקב אבינו מלמד אותנו להסתכל על העולם במבט אחר ושונה ממה שהמציאות הנראית לעין משקפת לנו. לראות את העולם בראייה עמוקה רחבה ושורשית כי לכל דבר יש משמעות ועומק, זאת כל מהות האדם להתבונן ולהשתמש בשכלו בתבונתו וברגישותו לדברים ביחס של כבוד והערכה כך יוכל למלא את עולמו בעושר פנימי עמוק. כי השפע האמתי לא נמצא בנכסים חיצוניים אלא בעומק ועושר פנימי של חוויית החיים.

שבת מבורכת
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים
מיכאל אלר

לצאת כדי לפגוש – מאמרי העידן החדש

פרשת ויצא

אחד מהפסוקים הבולטים בפרשה זו פרשת ויצא הוא הפסוק "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים"(בראשית כח' יז').

רגילים לשמוע דיבורים בשיח מהותי יומיומי על העבודה העצמית, בניית האני והתמקדות אל תוך עצמך דרך חקירה והתבוננות פנימית, במטרה להכיר את עצמך ולבנות אני חזק יותר, מודע לעצמו, יודע את מחשבותיו, מודע לרגשותיו ופנוי להכלת האחר. אך עדיין חסר חלק בכל הפאזל הזה כי כשאתה מתמקד בעצמך אתה יכול להיכנס למצב של שקיעה אל תוך עצמך, לראות את העולם בראייה סובייקטיבית נקודתית ואולי אף מצומצמת ופחות אובייקטיבית חיצונית מרחבית, לראות את העולם גם מנקודת מבטו של האחר. ואם נהיה כבר פנויים לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר, יש חשש שאולי נפספס את האני שלנו ונרגיש שאנחנו הולכים לאיבוד בתוך מערכות יחסים שאנחנו מנסים לנהל.

למעשה, החלק החסר הוא המעבר מהתודעה של מי אני ל מיהו האחר. והמעבר הזה עובר בתפיסה של ההכרה וההבנה של המרחב העובר בינינו.

בפרשה הזאת יעקב מלמד אותנו את היסוד העצום הזה של המרחב הזה שמוגדר כמקום והוא המרחב היוצר את ההבדל בינינו ומרחיק אותנו או לחילופין גורם לנו להתקרב זה לזה.

כל התפיסה שלנו אם המקום הזה ריק ופנוי היוצר חלל ופער בינינו, או לחלופין מלא במשמעות ומהות פנימית עמוקה. יעקב אבינו מגלה לנו כאן את הרגש והתשוקה שצריכה להיות לנו בעת שאנחנו רואים את המרחב בינינו, כי הוא מרחב פוטנציאלי לחיבור והכלה של האחר שהוא למעשה האני החיצוני שלנו באיזשהו אופן.

אחרי שיעקב יוצא מבאר שבע והולך לחרן, הוא כבר במעמד עמוק של הכרת הנפש הפנימית שלו, עד כדי שהפסוק מעיד עליו "ויצא יעקב" אומר רש"י – שיציאת הצדיק מהמקום עושה רושם. הרושם הוא הכבוד העצמי שהשארת במקום שהיית. והגם שכעת אתה כבר לא נמצא שם, עדיין כבודך שם. במהות היציאה יעקב מנסה להשיג עוד חלקים מעצמו כדי להכיר ולהתחבר אל עצמו בצורה יותר טובה ויותר עמוקה. אז הוא צריך להגיע אל מקום מסוים, אל המקום האחר שנמצא כעת מחוץ לעצמו. בעצם היציאה שלו מעצמו אל עצמו עוברת דרך המקום הפנימי החבוי בנפשו אל המקום החיצוני החבוי במציאות העולם.

כשיעקב מרגיש שהוא צריך מנוחה מעמל הדרך הוא מסדר לעצמו מקום לישון, ואז הוא חולם חלום בו אלוהים מבטיח לו הבטחות וביניהם "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך"(בראשית כח' טו') לפעמים כאשר אנחנו יוצאים מהמקום הבטוח והמוכר שלנו אנחנו נתקלים במצב לא יציב, מצב לא רגוע, כי אנחנו לא בטוחים ולא יודעים מה יהיה, למרות שלעתים אנחנו רואים את העולם בראייה אופטימית ורוצים להאמין שהכל יהיה טוב, ואפילו אם אנחנו מבינים שהכל יהיה יותר טוב מהמקום שאנחנו עומדים בו כעת, אבל עדיין משהו בתוכנו אומר לנו להישאר במקום המוכר והבטוח למרות שהוא לא כל כך משרת אותנו ולא מקדם אותנו למקום טוב יותר ביחס לרמת הפוטנציאל שלנו. אז קודם כל יעקב מקבל את המסר החשוב לו הוא זקוק כעת, כי לא אעזבך – אנחנו נישאר תמיד ביחד. אתה לא לבד!

אחרי שיעקב מתעורר משנתו הוא מגלה שהמקום שהוא ישן עליו – הוא המקום, הוא המקום בו יש התגלות של ה', רק כאשר אתה מבין שהמקום הוא מלא בנוכחות אלוהית אז אתה מוכן להגיע אל נקודת היעד. כי היציאה מהמקום שלך אל המקום האחר דורשת מעבר במקום, אז אתה הולך בביטחון מלא ונפגש עם עצמך דרך האחר.

"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים"(בראשית כח' יז')

המקום הזה הוא נקודת המעבר בין האני שלך הפנימי לבין האני החיצוני המונח במציאות החיצונית שלך. הגילוי שלך הוא לגלות שאתה עומד בכל רגע נתון על המקום שהוא בית אלוהים והוא שער השמים לכל ההצלחות ולכל מה שאתה מבקש שיהיה..

הזכות להכיר כי בכל רגע נתון אתה עומד על אדמת המקום הזה, הוא הזכות הנותנת לך את הפרספקטיבה שאתה יכול להיות בטוח בדרך שאתה הולך אל המקום בו בחרת להיות בו, המקום אותו אתה מזהה שהוא המקום שמיועד לך על פי הייעוד האמתי שלך.. כך המרחב ביני לבינך או גם ביני לביני מצטמצם ואנחנו יכולים לגעת ולהרגיש נפשית זה את זה.

שבת מבורכת
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים
מיכאל אלר

דרך חדשה – מאמרי העידן החדש

בפרשה הקודמת פרשת 'לך לך' ראינו שאברהם יוצא מארצו ממולדתו ומהבית בו נולד, על מנת לבנות את האישיות של עצמו. וראינו שאברהם שונה בתכלית השינוי מנח. הכיוון של נח היה מופנה כלפי פנים, ואילו הכיוון של אברהם היה כלפי חוץ – אב לארם. אברהם הולך החוצה, יוצא לחפש אורחים כדי להביא ולהשיג אנשים פנימה אל האוהל, ואילו נח נכנס פנימה אל תוך התיבה ולא מנסה לקרב את האנשים לדעת האמת יתר על המידה. נח מול אברהם, ייאוש אל מול תקווה. אבדון אל מול בנייה..

 

 

בפרשה זו פרשת 'וירא' שוב אנחנו רואים שהתורה מעמידה אל מול אברהם את לוט בן אחיו. לוט היה בן ביתו של אברהם גדל אצלו ושימש אותו, אך הוא היה שונה בתכלית מאברהם. אברהם זיכך את עצמו על ידי מעשה המילה וזיכוך המידות בחמשת החושים שקיבל על ידי זה את שמו אברהם, תוספת האות ה"א על שמו אברם, להורות שזיכך עצמו עד שהגיע לשלמות על ידי תיקון עצמי. לא ראה את עצמו שלם מלכתחילה אלא בדק וחקר עד שמצא מה צריך לתקן בעצמו. ואילו לוט פשוט הלך בדרכו של אברהם בעיניים עצומות מבלי לבחון את הדברים בעצמו. לוט תמיד היה זה שנסרך אחרי אברהם, כפי שכתוב מעיד "ואת לוט ההולך את אברהם", ללא דעה עצמית, באמונה תמימה ובעיוורון כלשהו. לכן נקרא שמו לוט שהיה לוט בערפל. לעומת אברהם שהיה צלול ונקי בראייתו, עד כדי שאלוהים נגלה אליו ובא לבקר אותו כשהיה חולה לאחר המילה.

 

 

נח מצד אחד ולוט מצד שני ואברהם באמצע. אברהם סולל את הדרך הנכונה.. כל העולם מעבר אחד של הנהר ואילו אברהם החלוץ שסולל וטווה את הדרך החדשה והוא מהעבר השני לכן נקרא אברהם העברי. אברהם גם נקרא איתן האזרחי משום שהדרך אותה סלל היא הדרך האיתנה. אברהם נותן לנו גם את המצפן ומראה את הכיוון שצריך ללכת וגם מראה ונותן את הדרך שצריכה להיות בחקירה מצד אחד ובאמונה מצד שני כאשר גילה שזאת האמת, הלך בדרך של אמונה שעליו נאמר "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

 

 

נח היה יותר מידי כלפי פנים ואילו לוט היה יותר מידי כלפי חוץ, מכניס אורחים ולא בוחן את ההשלכות של זה, כי לא הייתה לו מטרה בהכנסתם, משאין כן אברהם שהיה במידה שווה פנים וחוץ, מדויק ביחס שלו כלפי פנים וכלפי חוץ ובכוונתו לקרב את אורחיו לאלוהים. מכאן למדנו, כשאדם מנהיג את החיים שלו ללא כיוון או וגם ללא מודעות אז לחיים שלו אין משמעות והם הולכים לא בדרך הנכונה.

 

 

לנח לא היה מודע ולא פיתח את הכיוון שלו החוצה, וכשאין כיוון לא יעזור מה שתעשה, כי הכל לוקה בחסר. זה כמו שתתחיל לרוץ, תתאמץ ותקבע לך יעד להגיע אליו, אבל אתה לא בכיוון הנכון..

 

 

ללוט הייתה את מידת החסד ללא אבחנה וזה נבע מכך שלא הייתה לו היכרות עצמית, לא פיתח את האינדיבידואליות שלו ביחס לעצמו, סמך ונשען על אברהם, הוא תמיד נגרר ונסחב אחרי אברהם. כשאין מודעות לאישיות העצמית, אין דיוק. וכשאין דיוק יש בהכרח זיוף. אז חסד מזויף לא מוביל למקומות טובים.

 

 

אם כן, צריך גם מודעות לדעת בכל רגע נתון מה המחשבה שאתה חושב כעת והאם היא מסונכרנת עם הרגשת הלב שלך, כלומר שיהיה פיך ולבך שווים. וגם צריך לדעת את האסטרטגיה שלך, מה הכיוון שלך והאם אתה בכיוון הנכון. רק על ידי שני האלמנטים הללו נוכל לחיות בקו האמצע כפי שאברהם הנחיל לנו..

 

 

רבים מבני האדם לא ראו מודל טוב לחיקוי במערכות היחסים שלהם, וגם אלו שכן ראו מודל טוב לחיקוי עדיין לא יודעים ממה מורכבת מערכת היחסים, כך שמקסימום הם יוכלו להעתיק אותה לביתם אבל לא לדעת ללמד ולהעביר את הנוסחה להצלחה אל ילדיהם, וגם לא להצליח לנהל אותה.. לשם כך נצרכת לכל אדם מידה רבה של מודעות. ראשית שידע את עצמו, שיכיר ממה הוא מורכב איזה תכונות יש בו איזה כוחות פנימיים מה ההרגשות שלו מה המחשבות ומה מתניע כל הרגשה או מחשבה. וגם שידע ויבין את הסובבים אותו, לדעת להקשיב מה הם חושבים ואיך הם רואים ומבינים את הסביבה שלהם. על ידי זה תוכל לשלוט במחשבותיך ולהצליח לנהל את רגשותיך, וכך לחיות חיים שלווים ורגועים באמת..

לך אל עצמך – מאמרי העידן החדש

"מיליוני אנשים מחליטים לא לגדול, הם נשארים זרעים, הם נשארים פוטנציאלים, הם אף פעם לא הופכים למציאות, הם לא יודעים כלום, הם ריקים לחלוטין, הם ריקים לגמרי, איך הם יכולים להתייחס?

כן, יש סוג של יחסים, אבל זה לא עניין של התייחסות, זה יחסים של החזקה; הבעל מחזיק באישה, האישה מחזיקה בבעל, ההורים מחזיקים בילדים, וכך הלאה.. אבל להחזיק הוא לא להתייחס. למעשה להחזיק הוא להרוס את כל האפשרויות של התייחסות.

אם אתה מתייחס אתה מכבד, וכשאתה מכבד אתה לא יכול להחזיק. אם אתה מתייחס, יש כבוד רב. אם אתה מתייחס, אתה מתקרב מאד, באינטימיות עמוקה, חופף. עדיין החופש של האחר לא מתערב, עדיין האחר נשאר עצמאי"

                                                                                                                            ~ אושו ספר החוכמה

 

 

למעשה אברהם אבינו הוא האדם הראשון שיוצא מתוך עצמו. ראינו בפרשה הקודמת פרשת נח המתארת את נח כאיש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח. ויש שדרשו את נח לגנאי, שרק ביחס לדורו הוא היה צדיק, אבל אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לצדיק. ולמעשה תכונתו של נח הייתה לדאוג לעצמו, שיהיה לו טוב, ועל כן נח נקרא 'איש הפרווה', שדואג להתחמם בעצמו. נח היה איש צדיק אבל הוא הלך רק עם אלוהים. נח היה ממוסגר בתוך התיבה שבנה לעצמו. הכיוון של נח היה פנימה אל עצמו.. נח למעשה איבד את התקווה והאמון בעולם מרוב שהסתגר אל תוך עצמו. צדיק הוא האדם הנמדד במערכות היחסים שלו עם האלוהים.

 

 

לעומתו, עומדת וניצבת דמותו של אברהם אבינו האב הראשון שמוציא את עצמו מהכוח אל הפועל, הוא האב הראשון של מידת החסד המביאה לידי ביטוי את הנתינה, או היציאה כלפי חוץ.. עד כדי שהוא בעצמו הופך להיות חסד, בונה אוהל ולו ארבע כניסות בו יוכלו כל עוברי אורח להיכנס ולסעוד את לבם בכל עת שירצו, והכל כדי ששמו של ה' יתפרסם ויתגדל בעולם.. למעשה התרחבות העולם מתחילה מאברהם ולא מנח. אברהם הוא האב הראשון שסולל את הדרך אל החופש האמתי.

 

 

אבל אלוהים אומר לאברהם, אם אתה מכניס אורחים ועדיין אתה דואג לפרסם את שמי בעולם זה טוב כי אתה בונה איתי מערכת יחסים חזקה ויציבה, וזה עדיין לא שונה בהרבה מהגישה של נח. אבל אתה הראשון שצריך ללמוד וללמד את השורש של כל זה בעולם. והשורש של זה, זה ההכרה של מי אתה, ועל ידי שתכיר מי אתה, תוכל לצאת ולפרסם את עצמך בעולם. אלוהים אומר לאברהם שים לב שהכיוון שלך יהיה כלפי חוץ, שאתה יוצא מעצמך. לך לך. אתה בונה את עצמך על ידי זה שאתה יוצא מעצמך, מהמחשבות רק לטובתך האישית, מהאינטרסים האישיים ששייכים רק לך.. צא ואל תחשוש, כי האדם עושה את המקום ולא המקום עושה את האדם. אלוהים לכאורה לא צריך פרסום, כל מי שצריך פרסום זה האלוהים כשהוא בצורת אדם.

 

 

פרסום על ידי הכרת האור הפנימי שנמצא בתוכך, על ידי שתכיר את המהות הפנימית שלך לא ממקום של גאווה, אלא ממקום של ייחודיות וייעוד פנימי ששייך רק לך. אם וכאשר אתה בא מהמקום הזה, אז אתה מפרסם את שמי בעולם בצורה שאני רוצה שיתפרסם. ולכן אלוהים אומר לאברהם – לך לך, ולא בוא אל עצמך. כי בעצם כשאתה בא אל עצמך אתה רואה את העולם בראייה מצומצמת ולא בראיה מרחבית כוללת. ורק כשאתה יוצא מעצמך אתה יכול באמת לבוא אל עצמך.

 

 

"למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון(ריח טוב) מוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית ולא היה ריחה נודף. כיוון שהייתה מיטלטלת היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם"

                                      ~ מדרש בראשית רבה     

 

 

 

אברהם אבינו בעצם היה האדם הראשון שיצא מרמת הפוטנציאל והפך להיות מציאות, המציאות שבנה לעצמו על ידי שיצא מעצמו, מההרגלים, מהדעות הקדומות שהיו לו. הוא האדם הראשון שחקר את מהות ומשמעות הבריאה, ומימש את הפוטנציאל שלו. הוא היה האב הראשון שסלל לנו הבנים את הדרך למימוש הפוטנציאל. הוא היה האב הראשון שלימד אותנו מהם מערכות יחסים אמתיות במציאות העוברת ושבה בדרכים, במהמורות ובנפתולי החיים השונים.

 

 

נסיבות החיים מוציאים אותנו מאזורי הנוחות שלנו על מנת שנוכל להתחיל לחפש ולמצוא את עצמנו כדי שנוכל לגדול ולפתח אישיות עצמית המודעת לעצמה זו העושה את תפקידה בעולם הזה על פי הייעוד שלה. כך אנחנו מתבגרים, כך אנחנו מתחתנים כדי לתת ולצאת מהמקום הנוח שאנחנו מבקשים שיישאר רק לעצמנו. כך אנחנו לומדים לשתף ולהשתתף לצאת החוצה ולהתגלות.

 

 

 

 

שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

הנפש מבקשת מרגוע – מאמרי העידן החדש

להתחיל מבראשית זה לא בהכרח מצב שיהיה לך נוח. באופן לא מודע האדם נמשך לנוחות שלו אל המקום המוכר והידוע ומסרב לעמוד ולהתמודד מול אתגרי החיים השונים אשר לעתים מקשים על פעילותו ועל חייו בכלל.

הרבה זוגות באים עם רצון מאד עז לבנות בית חזק ויציב אך באיזשהו מקום מתחילים לשכוח, להתרגל, להתייאש, לאבד את הרצון והחשק להמשיך להתמיד ולהתמודד עם מאורעות החיים הנקרים בדרכם.. ומוצאים את עצמם במקום אחר משציפו להיות בו אי פעם.

כך גם האדם היחיד מחפש את המנוחה והנחלה ופחות את הקשיים ההתמודדויות והדברים שמקשים עליו. ואולי זאת אחת הסיבות המרכזיות שמונעות מבני הזוג להשתלב זה עם זו. נראה כי כל אחד מבני הזוג מבקש באופן סמוי לשוב אל המנוחה של עצמו מבלי להתמודד ולהילחם עבור הזוגיות.

נח היה זה שבנה את המחרשה הראשונה בהיסטוריה שם זה הגדיר וביטא את מהותו של נח – "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' " – שעד שבא נח היו עובדים את האדמה בידיהם ועכשיו נח הקל מעליהם את העבודה הקשה. נח היה האדם הראשון שמנסה לתקן את המצב הבראשיתי שהתקלקל, מצב נח ללא עמל ויגיעה מיותרים.

למעשה, מלכתחילה אין עניין בעבודה רבה או קשה וגם אין עניין להקשות את מה שאמור ללכת בקלות. אלמלא הקלקול של חטא עץ הדעת והקללה של אלוהים לאדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם". אז הקללה עדיין קיימת וכל עבודתו של האדם זה להקל את העבודה על ידי המצאות ורעיונות חדשים.. יש שיחוו את הנפרדות ויש שיחוו את האיחוד עם עצמם, אלוהים והמציאות. העבודה עדיין תמשיך להיות קיימת אך הצורה להשיג את הדברים תוכל להיות קלה ונקייה יותר.

נח הצטווה לבנות תיבה אשר יש בה יש הנהגה אחרת משאר העולם, יש בה הנהגה רוחנית בניגוד לסערה של העולם הגשמי שמתחוללת בחוץ. אז כעת אפשרויות הבחירה שלך גדלות, האם לבחור בעולם פנימי בעל משמעות רוחנית עמוקה, או לבחור בעולם קוסמטי חיצוני ללא מהות פנימית. כך תוכל לנהל את חייך בזיעת אפך או בנוח. יש לך אפשרות להקל מעליך את העבודה על ידי המצאת כלים חדשים ויש את האפשרות פשוט להיכנס למקום של אמונה – "השלך על ה' יהבך" – שם תרגיש מאד בנוח לשחרר ולסמוך על אלוהים שעושה ויעשה עבורך ובשבילך את הדברים הכי טובים. אבל זה בתנאי שעשית את ההשתדלות המקסימלית שמוטלת עליך לפעול כדי להשיג את המטרות שלך. זה עדיין לא ימנע ממך לפעול כי אתה בעולם של עשייה, ומנוחה ללא עשייה גוררת ריקנות.

כל אחד יכול וראוי שיבנה לעצמו את התיבה של עצמו על ידי אמונה או גם על ידי בניית מרחב נפשי בטוח בו יוכל לשהות בעת סערות וטלטלות חיצוניות, ובכך יוכל להיות בטוח בעצמו יותר. כן, הנפש מבקשת מרגוע ובעיקר לחזור אל כור מחצבתה אל המוכר הידוע מה שמכירה בטרם ירדה לתוך עולם גוף וזמן.

שתהיה שבת מבורכת וחודש טוב
מיכאל אלר

להתחיל מבראשית – מאמרי העידן החדש

"בעשרה נאמרות נברא העולם"

כשהעולם לא הבין, אלוהים עבר לעשרת הדיברות

ההבדל בין אמירה לדיבור הוא החוזק והעוצמה של הדברים הנאמרים..

אז יש כאלה שאומרים שאלוהים עזב את העולם, והעולם ממשיך עם הדחיפה הראשונה של אלוהים, או במילים אחרות – אלוהים לא באמת קיים. אבל מי כמונו בני אדם יודעים בבירור שישנם כוחות בעולם הפועלים ללא יכולת שליטת האדם. זה כבר לא חדש.. אנחנו פוגשים כוחות אלו בכל תחום, החל מצונאמי ומזג האוויר, וכלה במצב הרוח שלנו..

אז מה אלוהים רוצה מאיתנו?
למעשה, רק שנשחרר נרפה ונרפא. כך נשוב להיות מי שתמיד רצינו להיות מבלי כל המאמץ שאנחנו משקיעים.. "הרפו ודעו כי אני ה' ". בכדי לחזור לאני האמתי שלך, כל מה שאתה נדרש זה לשחרר את האמונות הטפלות והדעות המגבילות שנתווספו עליך ומגדירות אותך למי שאתה. כך לאט לאט תגלה מי אתה באמת. עליך לחקור מאיזה מקום בנפש אתה פועל בכל סיטואציה וכך לגלות את האני האמתי שלך.

אז כן, אלוהים מדבר אלינו דרך המציאות, דרך סיטואציות החיים, דרך חוקי המציאות ודרך מה שאנחנו יכולים או לא יכולים לעשות בנידון. אלוהים מזיז או גורם לנו לזוז, להניע את עצמנו, ליצור שינוי דרך הקירות שהוא מציב בדרכנו, או גם דרך הגבולות בהם אנו נתקלים מעת לעת.

כל חוק במציאות כל כוח במציאות אומר את דברו. מדבר איתנו.. כל מה שאנחנו צריכים זה להטות אוזן ולהקשיב. להיות פתוח לקבל..

היקום שולח לנו מסרים, השאלה אם אנחנו קשובים מספיק..

באהבה
ושבת מבורכת
שלכם, מיכאל אלר

ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

פרשת פנחס – היו שלום

dav

דברו שלום היו שלום..
אם אתם מדברים שלום חושבים שלום יש לכם שלום בעצמכם בבית בחברה עם הילדים ועם כל היקרים לכם.

 

שלום הוא הקו המנחה בכל מערכת יחסים. רוח הדברים שמלווה את השיחה, השפה והשיח היומיומי הוא השלום. רוצים שלום פנימי רוצים שלווה רוצים שלום גלובלי. וכעת אנו יכולים לדבר ולהיכנס לשיח בינאישי אך אנחנו עלולים לפספס את המטרה לשמה בכלל שוחחנו, כי הרי הכל הם אמצעים כדי שיהיה שלום בנינו, ואם איבדנו את הרעיון המרכזי שנקרא 'שלום' הרי שאיבדנו את עצמנו בתוך התקשורת.

 

לפני מספר שבועות קראנו את פרשת 'קרח', שם דיברנו על נושא המחלוקת.. והזכרנו כי המחלוקת בנויה על השורש של המילה מחלוקת – ח.ל. ק – דהיינו לראות חלק מהתמונה יוצר מחלוקת, כשיש אי פתיחות בנושא כלשהו, יש פספוס של המטרה לשמה התכנסנו. כעת אנחנו משלימים את הפאזל ומדברים על שלום. שלום הוא הפעולה שהיא הפך המחלוקת. אם במחלוקת אתה מרגיל עצמך לראות צד אחד של המטבע אתה חלוק על עצמך על הזולת ועל אלוהים. בשלום אתה משלים עם עצמך עם הזולת ועם אלוהים.

 

שלום היא נקודת הפתיחה שצריכה להיות במערכות יחסים. שלום היא הנקודה שצריכה להיות בראש מעיינינו והיא המובילה את השיחה לכל אורך השיחה היא רוח הדברים המלווה אותנו בכל חלק של חיים. אתה צריך להתחיל ולבוא מהנקודה בה אתה מוכן להיות שלם עם עצמך מבפנים ואתה מוכן להשלים עצמך על ידי גורם חיצוני שיבוא ויעזור לך להשלים אותך. את החלק הראשון תעשה על ידי דיבור, את החלק השני תעשה על ידי הקשבה.
למעשה, אלו הם שני צדי המטבע, מצד אחד אתה צריך לדבר ומצד שני אתה צריך לשתוק להקשיב ולשמוע את החלק האחר שנעלם מעיניך..

 

פנחס הוא אליהו, פנחס הוא האדם שהפך למלאך – לאליהו הנביא. אדם ששם לנגד עיניו את ערך השלום כערך עליון יותר מהאמת הסובייקטיבית שלו, הוא אדם שהתעלה מעל עצמו והפך למדרגת מלאך. הוא אדם המחובר עם הערך העליון ביותר ערך השלום ובעצם מחובר לאלוהים מחובר להוויה, לבריאה ולעצמו.

 

 

היו שלום

שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

פרשת בלק – הדרך היא העיקר

dav

 

לאורך ספר במדבר אנחנו פוגשים את החלק המדבר של אנשים. החלק המדבר אשר מורכב גם מתקשורת מילולית וגם מתקשורת לא מילולית. דווקא במדבר אנחנו יכולים לראות מי האנשים שבאים בו ומה זה גורם להם. דווקא במקום בו אתה מרגיש ריק או שיש לך זמן פנוי אז אתה נמדד באמת מי אתה, איך אתה ממלא את הזמן או איך אתה מכניס איכות ומשמעות לחיים.. כמה אתה מרוצה ממה שקורה לך או להפך, מתלונן. כמובן ישנם אנשים שהלכו במדבר לאורך השנים והתייאשו בדרך ולא הספיקו להגיע אל היעד או להיכנס לארץ ישראל.

 

 

חשוב לדעת ולזכור כי הדרך חשובה לא פחות מאשר להגיע אל נקודת היעד. זה נכון שכולם יוצאים מנקודת התחלה מסוימת לכל אחד ואחת נקודת מוצא של חיים מסוימים כל אחד נולד להורים מסוימים בסביבה אחרת ואתגרים רבים או מעטים נקרים בדרכנו. חלקנו מתייאשים ומוותרים, חלקנו דוחפים קדימה ונלחמים להשיג את הדברים שאנחנו חושבים שמגיעים לנו, שמגיע לנו להיות בהם ולהגיע אליהם.

 

 

הכל לכאורה תלוי בערך של עצמנו בהביטנו אל מי אנחנו ומה הייעוד שלנו. כך אנחנו מפתחים סיבולת להמשיך בדרך ולהתכוונן, לשנות את אירועי החיים השונים או מאידך לוותר. לכאורה לא ניתן לקצר הליכים שנקבעו מראש אלא אם כן אנחנו לומדים להתחבר למציאות ולאהוב אותה כפי שהיא. כל עוד אנחנו מנסים להתנגד למציאות ולנסות לשנות אותה אנחנו ניתקל במחסומים ונחווה סבל.

 

 

כל תהליכי השינוי מכוונים אל האדם להביא את עצמו לידי חיבור עם עצמו, עם האני האמתי שלו, להתחבר אל הלב ולפעול בסנכרון מלא – מחשבה והרגשה דיבור ומעשה ביחס לעצמך ובחיבור מושלם עם הזולת המציאות ואלוהים. הדרך היא המחשלת המאתגרת והבונה את מערכות היחסים שלך עם עצמך. כאן תוכל לבחון מי אתה כמה התמודדת, כמה ויתרת וכמה אפשרת לעצמך להתחבר או להתנתק מעצמך ומהמציאות.

 

 

בפרשה זו פרשת בלק אנחנו פוגשים בגדול המכשפים או הנביאים – בלעם – הוא מוזמן לקלל את עם ישראל בהיותם במדבר אך משום מה הוא יודע ומרגיש שלא יוכל לקלל כפי התכנית אליה הוזמן מראש וכי יצטרך להיות כפוף למה שה' ישים בפיו – "הדבר אשר ישים אלוהים בפי אותו אדבר"(במדבר כב' לח').

 

 

בין דבריו של בלעם אנחנו פוגשים במילים משמעותיות שיוצאות מפיו – "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"(במדבר כג' י'). תוך כדי ההיכרות שלו עם עם ישראל הוא מתאווה לדבר אחד ויחיד – למות מות ישרים, להגיע לזמן המוות כשהוא באותה דרגה אליה הגיעו אברהם יצחק ויעקב. האבות שהגיעו לדרגת חיבור עם הבורא והיו ישרים עמו ועם עצמם.

 

 

הנקודה המרכזית בה היה מיוחד בלעם היא נקודת הראות שלו ואף הוא מזוהה כ'שתום העין' משום שיכל לראות לעומק הדברים ולראות את המהות הפנימית של העם, לכן הוא מוזמן על ידי בלק לבוא ולקלל את העם לבוא ולקוב את העם. לא פלא שבלעם רוצה למות מות ישרים הוא אפילו מכריז זאת בפומבי כבל עם ועדה מול כל גדולי העולם. לכאורה בלעם מזהה את הנקודה הפנימית. בלעם מגלה כאן בעצם את הסוד הגדול של נקודת היעד אליה כל אדם שרוצה להיות ישר צריך להגיע. אבל נקודה אחת נעלמת מעיניו ואותה הוא לא מגלה – הלא היא הנקודה של הדרך שתוביל את האדם להיות ישר. את הדרך בלעם לא מוכן לעבור. הוא רק רוצה להגיע אל נקודת היעד מבלי לעבור את טלטלות הדרך, מבלי להיות בנוי מבפנים.

 

 

כאן אנחנו מגלים את המהות הפנימית וההבדל בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם. כולם היו מתנבאים אך הדרך והאופן היה שונה. נביאי אומות העולם היו מתנבאים בדרך של מקרה, באקראי ולא באופן מסודר. ואילו נביאי ישראל התנבאו בדרך מסודרת מתוכננת מראש. זה בעצם ההבדל בין קדושה לטומאה. הדרך של מקריות ואקראיות היא הדרך של הטומאה, ואילו הדרך של הסדר והמבניות היא הדרך של הקדושה. ולמעשה במילה אחת – הדרך.

 

 

כי ברגע שאתה מבין שהדרך היא זו שבונה אותך להיות מי שאתה, היא זו שמאפשרת לפגוש את צדדי האני שלך ולהתחבר אל עצמך בכל פעם מחדש היא זו שמאפשרת לך לקבל את אתגרי החיים בשמחה ובאהבה. אך אם אתה רוצה לקפוץ ולהגיע אל נקודת היעד מבלי לעבור את הדרך שתכשיר אותך לכך, אז אתה מפספס את החלק העיקרי של מי שאתה. אתה יכול להגיע לדרגות גבוהות אבל זה לא משהו שורשי יסודי עמוק מובנה ומסודר שתוכל להתבסס עליו.

 

 

כך גם מצאנו בעם ישראל כשעמדו לפני הר סיני כדי לקבל את התורה, שם כתוב 'ראתה שפחה על הים את מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. הקב"ה העלה אותם לדרגה הכי גבוהה שיכול בן אנוש להגיע, אבל לא הייתה עבודה מצידם להגיע לשם. ולכן שפחה נשארה שפחה למרות כל מה שראתה באותה העת. לעומת מי שבונה את עצמו על ידי דרך של תהליך מובנה ומסודר..

 

 

כך האדם במהלך חייו מגיע למצבים בהם הוא מרגיש ורואה את הפוטנציאל הגלום בו, הוא מגיע לדרגת מודעות מאד גבוהה ויכול לצפות ולראות את עצמו שהוא במקום מאד צלול וברור, במצב זה יכול לראות את אפשרויות ההתפתחות ולאן הוא יוכל להגיע, אבל לא לכל אחד יש את הסבלנות לעבור את הדרך המובילה אותו למחוז חפצו אל אותה נקודת היעד אליה שאף כל ימיו.

 

 

ולמעשה זה ההבדל הגדול בין אנשים יש את אלה שיעבדו להגיע ולעבור את הדרך, ובכל מכשול יראו אתגר, ינצחו ויעברו שלב אחרי שלב אל נקודת היעד מבלי לדלג ולקפוץ מדרגות. לעומת אלה שינסו לקצר תהליכים ולדלג אל מדרגות שאינם קשורים אליהם באופן ישיר. כי כל אדם צריך להכיר את עצמו ולראות מהי הדרך שמתאימה לו על פי היכולות שלו, על פי הייעוד שלו, על פי התכונות המיוחדות רק לו ואיך במכלול כל זה יוכל להגיע אל המקום שאליו הוא רוצה וצריך להגיע.

 

 

אנחנו אנשים דומים מצד אחד אך שונים מצד שני. השוני בינינו הוא האופן בו אנחנו פועלים. הדרך בה אנחנו בוחרים ללכת היא זו שיוצרת את מי שאנחנו. צורת המחשבה צורת התקשורת וצורת התגובות שלנו.. על פי אמות מידה של ערכים עליהם הורגלנו או סיגלנו לעצמנו אנחנו קובעים מהם ההתנהגויות שלנו בכל רגע נתון.. ולכן כל כך חשובה המודעות אל הדרך בה אתה פועל או רוצה לפעול. הפרצופים שונים הפנים שונות מפעם לפעם ומעת לעת ולכן אנחנו צריכים לזהות כל פעם מהי הדרך בה אנחנו פועלים מדברים ומגיבים. רק על ידי זה נוכל להגיע למצב של בחירה מלאה בחיינו וליהנות מעצמנו ומההתנהלות שלנו ללא ספק..

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר