"אלה תולדות יעקב יוסף" – מאמרי העידן החדש

שאלה לפרשת וישב

האם הילדים שלנו צריכים להיות ממשיכי דרכינו, או שהם צריכים לפתח אישיות ודרך משל עצמם?

לשאלה זו השלכות רבות ועצומות בהיבט החינוכי ודרכי ההתנהגות ונקיטת הפעולות אל מול ילדינו..

קחו לדוגמה: ילד שלא רוצה לשמוע למה שהוריו אומרים לו, יתכן וזה נובע מדעה עצמית שונה שיש לו והיא עומדת בניגוד לדעתם של הוריו. האם עלינו כהורים להתעקש על דעתנו, או שצריך פשוט להניח להם?

מה הייתם עושים, האם הייתם מניחים לילד לעשות להתנהג ולפעול על פי רצונו, או שעליכם כהורים להתוות לו את הדרך, ללמד אותו מניסיונכם ואפילו אולי לכפות עליו את דעתכם.. בוודאי שיש צדדים לכאן ולכאן..

אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.

יש רמז מהפרשה שלנו פרשת וישב..(ראו כותרת) וגם תוכלו להיעזר בפסוק הבסיסי לגבי חינוך; "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"

נוסחת השפע – מאמרי העידן החדש

פרשת וישלח

פרשת וישלח מתארת את המפגש הדרמטי בין האחים יעקב ועשו. חשוב להבין כי המפגש הזה הוא לא עוד מפגש בין אנשים אלא הוא מפגש בין עולמות, בין עולמו של עשו – איש שדה, ובין עולמו של יעקב – איש תם יושב אוהלים. יעקב ועשו מצד אחד הם אחים אך מצד שני להם דעות מנוגדות בתכלית עוד בהיותם במעי אמם. הם אמנם גדלו וחיו בבית אחד אבל השקפות עולמם וההסתכלות שלהם על העולם שונה בתכלית.

שניהם לכאורה נולדו שלמים כל אחד לכיוון אחר. יעקב נולד שלם – איש תם. ועשו נולד שלם – עשוי. עשיו נקרא כך משום שנולד שעיר והיה נראה כאילו הוא עשוי כבר, כאילו נולד מבוגר. ואילו יעקב נולד תינוק רגיל שעליו לעבור דרך כדי להתבגר ולהשלים את עצמו. למרות היותו איש תם מלשון שלם, אך תמימות זאת באה לידי ביטוי רק ביחס שלו אל הבורא, אבל ביחס שלו עם אנשים עדיין היה עליו ללמוד איך לנהוג בעולם זה של שקר. ולכן היה עליו לעבור דרך ולהתמודד מול אחיו עשו ומול לבן הארמי.

בפרשה זו מתרחשת תפנית מאד משמעותית ביחס ליעקב. יעקב מקבל כעת שם חדש, המלאך שרו של עשו מחליף את שמו במפגש הזה שיצר מאבק בין העולמות, המעבר לעולם הבא לעולם שמעבר יצר ליעקב מהות אחרת, מהות של ישראל, להיות ישר אל המטרה, ממוקד ומחוזק יותר בעמדו בעמדת מנצח. תמיד פניו של יעקב היו אל כיוון השלמות, ובכך הזמין למציאותו את ההתמודדות אל מול עשו אחיו. כאן מגיע השלב בו יעקב נותר במקום שהוא מרגיש לבדו – "ויוותר יעקב לבדו" – כי רק מהמקום הזה בו התנקה יעקב מכל מה שלא שייך לו, אז הוא במוכנות לחוות את האני האמתי שלו.

תפיסת עולמו של יעקב היא גישה שיש לו הכל, למרות שבפועל אין לו את כל הדברים, אבל יש לו את כל מה שצריך, בעיניו של יעקב – תפיסה של אחדות ושלמות – לא חסר לו דבר כי הוא מסתכל על הסך הכולל של הדברים והוא מסתכל בראיה מרחבית על דברים. לעומת עשו שבתפיסת עולמו – תפיסה של נפרדות – אין ואף פעם לא יהיה לו הכל, תמיד הוא נמצא בעמדה של משהו חסר למרות שיש לו הכל, הוא לא רואה את מה שיש אלא את מה שאין ומה שחסר.

למעשה יעקב מלמד אותנו מהי ההסתכלות הנכונה כדי להכניס את השפע אל תוך החיים, ראיה זו מתחילה בהסתכלות המרחבית על דברים, לא להסתכל בראיה מצומצמת ונקודתית מה יש לי עכשיו ומה חסר לי אלא להסתכל בראייה רחבה על החיים ולראות מה אני צריך שיהיה לי ומהם הדברים שכדאי ולטובתי שיהיו ברשותי, לדעת ללמוד ולשחרר את מה שאני לא צריך.. הראיה שכבר עכשיו יש לך את כל מה שאתה צריך, הראיה שלא חסר לך דבר היא הראייה שתביא לך את מה שאתה צריך. הראייה של לחוס על פכים קטנים ולחצות בגללם את הנהר היא הראייה של הערכה מקסימלית גם את החפצים שנמצאים ברשותו כי הוא מרגיש חלק מהם וכל מה שיש לו, יש לזה משמעות לגביו. אינם עוד חפצים ריקים שנמצאים ברשותו, אלא הנם חלק בלתי נפרד ממנו.

יעקב אבינו מלמד אותנו להסתכל על העולם במבט אחר ושונה ממה שהמציאות הנראית לעין משקפת לנו. לראות את העולם בראייה עמוקה רחבה ושורשית כי לכל דבר יש משמעות ועומק, זאת כל מהות האדם להתבונן ולהשתמש בשכלו בתבונתו וברגישותו לדברים ביחס של כבוד והערכה כך יוכל למלא את עולמו בעושר פנימי עמוק. כי השפע האמתי לא נמצא בנכסים חיצוניים אלא בעומק ועושר פנימי של חוויית החיים.

שבת מבורכת
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים
מיכאל אלר

לצאת כדי לפגוש – מאמרי העידן החדש

פרשת ויצא

אחד מהפסוקים הבולטים בפרשה זו פרשת ויצא הוא הפסוק "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים"(בראשית כח' יז').

רגילים לשמוע דיבורים בשיח מהותי יומיומי על העבודה העצמית, בניית האני והתמקדות אל תוך עצמך דרך חקירה והתבוננות פנימית, במטרה להכיר את עצמך ולבנות אני חזק יותר, מודע לעצמו, יודע את מחשבותיו, מודע לרגשותיו ופנוי להכלת האחר. אך עדיין חסר חלק בכל הפאזל הזה כי כשאתה מתמקד בעצמך אתה יכול להיכנס למצב של שקיעה אל תוך עצמך, לראות את העולם בראייה סובייקטיבית נקודתית ואולי אף מצומצמת ופחות אובייקטיבית חיצונית מרחבית, לראות את העולם גם מנקודת מבטו של האחר. ואם נהיה כבר פנויים לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר, יש חשש שאולי נפספס את האני שלנו ונרגיש שאנחנו הולכים לאיבוד בתוך מערכות יחסים שאנחנו מנסים לנהל.

למעשה, החלק החסר הוא המעבר מהתודעה של מי אני ל מיהו האחר. והמעבר הזה עובר בתפיסה של ההכרה וההבנה של המרחב העובר בינינו.

בפרשה הזאת יעקב מלמד אותנו את היסוד העצום הזה של המרחב הזה שמוגדר כמקום והוא המרחב היוצר את ההבדל בינינו ומרחיק אותנו או לחילופין גורם לנו להתקרב זה לזה.

כל התפיסה שלנו אם המקום הזה ריק ופנוי היוצר חלל ופער בינינו, או לחלופין מלא במשמעות ומהות פנימית עמוקה. יעקב אבינו מגלה לנו כאן את הרגש והתשוקה שצריכה להיות לנו בעת שאנחנו רואים את המרחב בינינו, כי הוא מרחב פוטנציאלי לחיבור והכלה של האחר שהוא למעשה האני החיצוני שלנו באיזשהו אופן.

אחרי שיעקב יוצא מבאר שבע והולך לחרן, הוא כבר במעמד עמוק של הכרת הנפש הפנימית שלו, עד כדי שהפסוק מעיד עליו "ויצא יעקב" אומר רש"י – שיציאת הצדיק מהמקום עושה רושם. הרושם הוא הכבוד העצמי שהשארת במקום שהיית. והגם שכעת אתה כבר לא נמצא שם, עדיין כבודך שם. במהות היציאה יעקב מנסה להשיג עוד חלקים מעצמו כדי להכיר ולהתחבר אל עצמו בצורה יותר טובה ויותר עמוקה. אז הוא צריך להגיע אל מקום מסוים, אל המקום האחר שנמצא כעת מחוץ לעצמו. בעצם היציאה שלו מעצמו אל עצמו עוברת דרך המקום הפנימי החבוי בנפשו אל המקום החיצוני החבוי במציאות העולם.

כשיעקב מרגיש שהוא צריך מנוחה מעמל הדרך הוא מסדר לעצמו מקום לישון, ואז הוא חולם חלום בו אלוהים מבטיח לו הבטחות וביניהם "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך"(בראשית כח' טו') לפעמים כאשר אנחנו יוצאים מהמקום הבטוח והמוכר שלנו אנחנו נתקלים במצב לא יציב, מצב לא רגוע, כי אנחנו לא בטוחים ולא יודעים מה יהיה, למרות שלעתים אנחנו רואים את העולם בראייה אופטימית ורוצים להאמין שהכל יהיה טוב, ואפילו אם אנחנו מבינים שהכל יהיה יותר טוב מהמקום שאנחנו עומדים בו כעת, אבל עדיין משהו בתוכנו אומר לנו להישאר במקום המוכר והבטוח למרות שהוא לא כל כך משרת אותנו ולא מקדם אותנו למקום טוב יותר ביחס לרמת הפוטנציאל שלנו. אז קודם כל יעקב מקבל את המסר החשוב לו הוא זקוק כעת, כי לא אעזבך – אנחנו נישאר תמיד ביחד. אתה לא לבד!

אחרי שיעקב מתעורר משנתו הוא מגלה שהמקום שהוא ישן עליו – הוא המקום, הוא המקום בו יש התגלות של ה', רק כאשר אתה מבין שהמקום הוא מלא בנוכחות אלוהית אז אתה מוכן להגיע אל נקודת היעד. כי היציאה מהמקום שלך אל המקום האחר דורשת מעבר במקום, אז אתה הולך בביטחון מלא ונפגש עם עצמך דרך האחר.

"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים"(בראשית כח' יז')

המקום הזה הוא נקודת המעבר בין האני שלך הפנימי לבין האני החיצוני המונח במציאות החיצונית שלך. הגילוי שלך הוא לגלות שאתה עומד בכל רגע נתון על המקום שהוא בית אלוהים והוא שער השמים לכל ההצלחות ולכל מה שאתה מבקש שיהיה..

הזכות להכיר כי בכל רגע נתון אתה עומד על אדמת המקום הזה, הוא הזכות הנותנת לך את הפרספקטיבה שאתה יכול להיות בטוח בדרך שאתה הולך אל המקום בו בחרת להיות בו, המקום אותו אתה מזהה שהוא המקום שמיועד לך על פי הייעוד האמתי שלך.. כך המרחב ביני לבינך או גם ביני לביני מצטמצם ואנחנו יכולים לגעת ולהרגיש נפשית זה את זה.

שבת מבורכת
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים
מיכאל אלר

דרך חדשה – מאמרי העידן החדש

בפרשה הקודמת פרשת 'לך לך' ראינו שאברהם יוצא מארצו ממולדתו ומהבית בו נולד, על מנת לבנות את האישיות של עצמו. וראינו שאברהם שונה בתכלית השינוי מנח. הכיוון של נח היה מופנה כלפי פנים, ואילו הכיוון של אברהם היה כלפי חוץ – אב לארם. אברהם הולך החוצה, יוצא לחפש אורחים כדי להביא ולהשיג אנשים פנימה אל האוהל, ואילו נח נכנס פנימה אל תוך התיבה ולא מנסה לקרב את האנשים לדעת האמת יתר על המידה. נח מול אברהם, ייאוש אל מול תקווה. אבדון אל מול בנייה..

 

 

בפרשה זו פרשת 'וירא' שוב אנחנו רואים שהתורה מעמידה אל מול אברהם את לוט בן אחיו. לוט היה בן ביתו של אברהם גדל אצלו ושימש אותו, אך הוא היה שונה בתכלית מאברהם. אברהם זיכך את עצמו על ידי מעשה המילה וזיכוך המידות בחמשת החושים שקיבל על ידי זה את שמו אברהם, תוספת האות ה"א על שמו אברם, להורות שזיכך עצמו עד שהגיע לשלמות על ידי תיקון עצמי. לא ראה את עצמו שלם מלכתחילה אלא בדק וחקר עד שמצא מה צריך לתקן בעצמו. ואילו לוט פשוט הלך בדרכו של אברהם בעיניים עצומות מבלי לבחון את הדברים בעצמו. לוט תמיד היה זה שנסרך אחרי אברהם, כפי שכתוב מעיד "ואת לוט ההולך את אברהם", ללא דעה עצמית, באמונה תמימה ובעיוורון כלשהו. לכן נקרא שמו לוט שהיה לוט בערפל. לעומת אברהם שהיה צלול ונקי בראייתו, עד כדי שאלוהים נגלה אליו ובא לבקר אותו כשהיה חולה לאחר המילה.

 

 

נח מצד אחד ולוט מצד שני ואברהם באמצע. אברהם סולל את הדרך הנכונה.. כל העולם מעבר אחד של הנהר ואילו אברהם החלוץ שסולל וטווה את הדרך החדשה והוא מהעבר השני לכן נקרא אברהם העברי. אברהם גם נקרא איתן האזרחי משום שהדרך אותה סלל היא הדרך האיתנה. אברהם נותן לנו גם את המצפן ומראה את הכיוון שצריך ללכת וגם מראה ונותן את הדרך שצריכה להיות בחקירה מצד אחד ובאמונה מצד שני כאשר גילה שזאת האמת, הלך בדרך של אמונה שעליו נאמר "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

 

 

נח היה יותר מידי כלפי פנים ואילו לוט היה יותר מידי כלפי חוץ, מכניס אורחים ולא בוחן את ההשלכות של זה, כי לא הייתה לו מטרה בהכנסתם, משאין כן אברהם שהיה במידה שווה פנים וחוץ, מדויק ביחס שלו כלפי פנים וכלפי חוץ ובכוונתו לקרב את אורחיו לאלוהים. מכאן למדנו, כשאדם מנהיג את החיים שלו ללא כיוון או וגם ללא מודעות אז לחיים שלו אין משמעות והם הולכים לא בדרך הנכונה.

 

 

לנח לא היה מודע ולא פיתח את הכיוון שלו החוצה, וכשאין כיוון לא יעזור מה שתעשה, כי הכל לוקה בחסר. זה כמו שתתחיל לרוץ, תתאמץ ותקבע לך יעד להגיע אליו, אבל אתה לא בכיוון הנכון..

 

 

ללוט הייתה את מידת החסד ללא אבחנה וזה נבע מכך שלא הייתה לו היכרות עצמית, לא פיתח את האינדיבידואליות שלו ביחס לעצמו, סמך ונשען על אברהם, הוא תמיד נגרר ונסחב אחרי אברהם. כשאין מודעות לאישיות העצמית, אין דיוק. וכשאין דיוק יש בהכרח זיוף. אז חסד מזויף לא מוביל למקומות טובים.

 

 

אם כן, צריך גם מודעות לדעת בכל רגע נתון מה המחשבה שאתה חושב כעת והאם היא מסונכרנת עם הרגשת הלב שלך, כלומר שיהיה פיך ולבך שווים. וגם צריך לדעת את האסטרטגיה שלך, מה הכיוון שלך והאם אתה בכיוון הנכון. רק על ידי שני האלמנטים הללו נוכל לחיות בקו האמצע כפי שאברהם הנחיל לנו..

 

 

רבים מבני האדם לא ראו מודל טוב לחיקוי במערכות היחסים שלהם, וגם אלו שכן ראו מודל טוב לחיקוי עדיין לא יודעים ממה מורכבת מערכת היחסים, כך שמקסימום הם יוכלו להעתיק אותה לביתם אבל לא לדעת ללמד ולהעביר את הנוסחה להצלחה אל ילדיהם, וגם לא להצליח לנהל אותה.. לשם כך נצרכת לכל אדם מידה רבה של מודעות. ראשית שידע את עצמו, שיכיר ממה הוא מורכב איזה תכונות יש בו איזה כוחות פנימיים מה ההרגשות שלו מה המחשבות ומה מתניע כל הרגשה או מחשבה. וגם שידע ויבין את הסובבים אותו, לדעת להקשיב מה הם חושבים ואיך הם רואים ומבינים את הסביבה שלהם. על ידי זה תוכל לשלוט במחשבותיך ולהצליח לנהל את רגשותיך, וכך לחיות חיים שלווים ורגועים באמת..

לך אל עצמך – מאמרי העידן החדש

"מיליוני אנשים מחליטים לא לגדול, הם נשארים זרעים, הם נשארים פוטנציאלים, הם אף פעם לא הופכים למציאות, הם לא יודעים כלום, הם ריקים לחלוטין, הם ריקים לגמרי, איך הם יכולים להתייחס?

כן, יש סוג של יחסים, אבל זה לא עניין של התייחסות, זה יחסים של החזקה; הבעל מחזיק באישה, האישה מחזיקה בבעל, ההורים מחזיקים בילדים, וכך הלאה.. אבל להחזיק הוא לא להתייחס. למעשה להחזיק הוא להרוס את כל האפשרויות של התייחסות.

אם אתה מתייחס אתה מכבד, וכשאתה מכבד אתה לא יכול להחזיק. אם אתה מתייחס, יש כבוד רב. אם אתה מתייחס, אתה מתקרב מאד, באינטימיות עמוקה, חופף. עדיין החופש של האחר לא מתערב, עדיין האחר נשאר עצמאי"

                                                                                                                            ~ אושו ספר החוכמה

 

 

למעשה אברהם אבינו הוא האדם הראשון שיוצא מתוך עצמו. ראינו בפרשה הקודמת פרשת נח המתארת את נח כאיש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח. ויש שדרשו את נח לגנאי, שרק ביחס לדורו הוא היה צדיק, אבל אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לצדיק. ולמעשה תכונתו של נח הייתה לדאוג לעצמו, שיהיה לו טוב, ועל כן נח נקרא 'איש הפרווה', שדואג להתחמם בעצמו. נח היה איש צדיק אבל הוא הלך רק עם אלוהים. נח היה ממוסגר בתוך התיבה שבנה לעצמו. הכיוון של נח היה פנימה אל עצמו.. נח למעשה איבד את התקווה והאמון בעולם מרוב שהסתגר אל תוך עצמו. צדיק הוא האדם הנמדד במערכות היחסים שלו עם האלוהים.

 

 

לעומתו, עומדת וניצבת דמותו של אברהם אבינו האב הראשון שמוציא את עצמו מהכוח אל הפועל, הוא האב הראשון של מידת החסד המביאה לידי ביטוי את הנתינה, או היציאה כלפי חוץ.. עד כדי שהוא בעצמו הופך להיות חסד, בונה אוהל ולו ארבע כניסות בו יוכלו כל עוברי אורח להיכנס ולסעוד את לבם בכל עת שירצו, והכל כדי ששמו של ה' יתפרסם ויתגדל בעולם.. למעשה התרחבות העולם מתחילה מאברהם ולא מנח. אברהם הוא האב הראשון שסולל את הדרך אל החופש האמתי.

 

 

אבל אלוהים אומר לאברהם, אם אתה מכניס אורחים ועדיין אתה דואג לפרסם את שמי בעולם זה טוב כי אתה בונה איתי מערכת יחסים חזקה ויציבה, וזה עדיין לא שונה בהרבה מהגישה של נח. אבל אתה הראשון שצריך ללמוד וללמד את השורש של כל זה בעולם. והשורש של זה, זה ההכרה של מי אתה, ועל ידי שתכיר מי אתה, תוכל לצאת ולפרסם את עצמך בעולם. אלוהים אומר לאברהם שים לב שהכיוון שלך יהיה כלפי חוץ, שאתה יוצא מעצמך. לך לך. אתה בונה את עצמך על ידי זה שאתה יוצא מעצמך, מהמחשבות רק לטובתך האישית, מהאינטרסים האישיים ששייכים רק לך.. צא ואל תחשוש, כי האדם עושה את המקום ולא המקום עושה את האדם. אלוהים לכאורה לא צריך פרסום, כל מי שצריך פרסום זה האלוהים כשהוא בצורת אדם.

 

 

פרסום על ידי הכרת האור הפנימי שנמצא בתוכך, על ידי שתכיר את המהות הפנימית שלך לא ממקום של גאווה, אלא ממקום של ייחודיות וייעוד פנימי ששייך רק לך. אם וכאשר אתה בא מהמקום הזה, אז אתה מפרסם את שמי בעולם בצורה שאני רוצה שיתפרסם. ולכן אלוהים אומר לאברהם – לך לך, ולא בוא אל עצמך. כי בעצם כשאתה בא אל עצמך אתה רואה את העולם בראייה מצומצמת ולא בראיה מרחבית כוללת. ורק כשאתה יוצא מעצמך אתה יכול באמת לבוא אל עצמך.

 

 

"למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון(ריח טוב) מוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית ולא היה ריחה נודף. כיוון שהייתה מיטלטלת היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם"

                                      ~ מדרש בראשית רבה     

 

 

 

אברהם אבינו בעצם היה האדם הראשון שיצא מרמת הפוטנציאל והפך להיות מציאות, המציאות שבנה לעצמו על ידי שיצא מעצמו, מההרגלים, מהדעות הקדומות שהיו לו. הוא האדם הראשון שחקר את מהות ומשמעות הבריאה, ומימש את הפוטנציאל שלו. הוא היה האב הראשון שסלל לנו הבנים את הדרך למימוש הפוטנציאל. הוא היה האב הראשון שלימד אותנו מהם מערכות יחסים אמתיות במציאות העוברת ושבה בדרכים, במהמורות ובנפתולי החיים השונים.

 

 

נסיבות החיים מוציאים אותנו מאזורי הנוחות שלנו על מנת שנוכל להתחיל לחפש ולמצוא את עצמנו כדי שנוכל לגדול ולפתח אישיות עצמית המודעת לעצמה זו העושה את תפקידה בעולם הזה על פי הייעוד שלה. כך אנחנו מתבגרים, כך אנחנו מתחתנים כדי לתת ולצאת מהמקום הנוח שאנחנו מבקשים שיישאר רק לעצמנו. כך אנחנו לומדים לשתף ולהשתתף לצאת החוצה ולהתגלות.

 

 

 

 

שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – תבוא תחווה תבין

dav

המסר המרכזי לפרשת כי תבוא

 

השבוע הפרשה פותחת במילים "כי תבוא אל הארץ..וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה.. ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם..ובאת אל הכהן.. וענית ואמרת.. ושמחת בכל הטוב".

 

 

המסר המרכזי של הפרשה כאן הוא המסר של להיות מודע למקום בו אתה עומד כרגע, להיות בהוויה בנוכחות, להיות מודע לתהליך שעברת במשך ימי חייך על ציר הזמן בו אתה חי, התהליך שהביא אותך למעמד בו אתה נמצא היום, ולהודות בפה מלא, בשמחה ובקול גדול על כל התהליך שעברת ומה שיוצר אותך למי שאתה כיום.

 

 

לבוא אל הארץ ולגור בה במובן הפיזי של להגיע אל המקום המובטח שעם ישראל נלחם ונכבש על ידו הוא לא מספיק. ישנם הרבה עבדים שיצאו לחירות ועדיין מחשבת העבדות בראשם, אינם יכולים להשתחרר רק על ידי יציאה פיזית מהמקום בו היו משועבדים. הם צריכים לעבור תהליך של מודעות ועזיבה מהמקום הקודם וכניסה אל האני החדש שלהם..

 

 

עם ישראל אמנם יצאו לחירות מעבדות מצרים אך לא כולם יצאו באמת לחירות למרות שעברו דרך פיזית ואולי גם נפשית אך לא תמיד מודעת בהקשר של עזיבת המקום הקודם וכניסה או מעבר למקום אחר חדש, למרות שהגיעו לארץ המובטחת. אנשים רבים מתכחשים לשנות העבר שלהם ואינם מסכימים לחבר את העבר אל ההווה בו הם חיים כרגע, ואף אינם מודעים כי יש השפעות ישירות אל העתיד שלהם. נדמה כאילו יש כאן אדם אחד שחי בשני ישויות אחת של עבר ואחרת של הווה, ואין שום קשר ביניהם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאנשים רבים פונים לעזרה בכך שהמחשבה וההרגשה שלהם נמצאים בשני מקומות שונים או שהם אומרים דבר אחד ומתכוונים למשהו אחר.

 

 

צריך להבין שהעבר וההווה הם חלקים בלתי נפרדים מההוויה של כל אחד מאיתנו. לא ניתן לנתק או לשכוח מה שקרה בעבר. כן ניתן לחקור להבין ולהשתחרר ממחשבות העבר, מהאמונות ותפיסות העולם על המציאות הכולאות את האדם בהווה תוקעות ומותירות אותו ללא כוחות לפעול. כי כל כוחותיו של האדם מופנים להרגיע את הנפש ולהחזירה למקומה וזה יקרה רק על ידי איחוי ואיחוד. לצאת ממחשבות העבדות, להבין מהי הנפש ולאן היא פונה בכל רגע נתון מאין אתה פועל ומדוע ההווה שלך נראה כפי איך שהוא נראה.. בידך לשנות הכל ולהשיב את הנפש שלך אל עצמך, אל מי שתמיד רצית וכוונת להיות. או במילה אחת – להיות. להיות נוכח בהווייתך..

 

 

אם תבין את הקונספט הזה שהכל מתחיל ממך חוזר אליך ועובר דרכך אז תוכל להבין את התדר בו אתה נמצא, ממנו אתה משדר וקולט דרכו את אירועי החיים השונים, איך למה ומתי אנשים מגיבים אליך כפי איך שהם מגיבים ואיך הכל בעצם פועל. ברגע שאתה מודע לעצמך אתה מתחיל להבין מאיפה אתה פועל, מאיזה מקום נפשי אתה פועל. כל אדם יש לו רבדים שונים בנפש וכל ההבדל בינינו הוא המקום הנפשי ממנו אנו פועלים. זה כל מה שיוצר את השוני בין בני אדם ויוצר את העוצמה והתדר שלהם.

 

 

הסוד הגדול ביותר ביקום מתחיל ממך, מהמודעות שלך אל עצמך. כל עוד אתה מנסה לקלוט שדרים מבחוץ בטרם כיוונת את האני שלך זה פשוט לא יעבוד. השדרים יהיו אינטרסנטיים אם יש להם מה להשיג ממך, וברגע שכבר לא יהיה להם אינטרס ממך, פשוט תיוותר לבד. הכל מתחיל מהמקום בו אתה עומד לא רק במיקום הפיזי אלא ובעיקר במרחב הנפשי שלך. המעמד הנפשי שלך הוא זה שקובע את מעמדך. התגובות או האירועים החיצוניים נועדו להוסיף לך כוח ולא לתת לך את הכוח הבסיסי לו אתה נדרש.

 

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – לצאת מאיזורי הנוחות

bty

פרשת כי תצא

 

לפעמים דווקא כשאתה יוצא החוצה / מעצמך, אתה פוגש את האני האמתי שלך באמת. זה תלוי אם אתה פנוי מוכן ומתמסר לכוון את עצמך להבין מי אתה.. אדם שנמצא בתוך עצמו ומתסכל בראיה סובייקטיבית על החיים אינו יכול לפתור את בעיותיו. אלא אם כן ישכיל לצאת לרגע מתוך עצמו ולראות את הדברים בעין אובייקטיבית.

 

 

אנחנו רואים שאלוהים אומר לאברהם בבראשית טו' ה' – "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך". צא החוצה משמעותו – צא מאצטגנינות שלך – צא מהדמיונות שלך. צא מהדעות הקדומות שסיגלת לעצמך או אלה שנדבקו עליך על ידי גורמים חיצוניים, האמונות שיש לך לגבי עצמך או לגבי תפיסת עולמך. כי רק משם תוכל לראות את עצמך באור בהיר.

 

 

בדרך כלל כשאדם יוצא מתחומו, מהמרחב המוכר והידוע, הוא אמור להרגיש יותר רעוע יותר בספק או גם יותר להיות במצב מעורער של אי וודאות. אבל כאן בפרשתנו 'כי תצא' מופיע דווקא ההפך. כאן כתוב שאם אתה יוצא למלחמה על אויבך אתה עתיד לנצח ולשוב עם הביזה.. כלומר, יש כאן איזה סוג של ביטחון וודאות, מהו למעשה הסוד שלמרות שאתה יוצא, אתה מתמלא בביטחון? זה לכאורה הפך השכל הישר!

 

האמת שהסוד כתוב כבר בתוך המילים, קודם כל צריך לדעת שמדובר במלחמת הרשות ולא במלחמת חובה. שזה אומר שגם אם אתה יוצא – אתה עדיין ברשות שלך, אתה צריך לצאת מתוך רשות שאתה מאפשר לעצמך להתפתח, לגדול ולהיות במקום אחר. אדם בדרך כלל מפחד לצאת מאזורי הנוחות שלו כדי לא לאבד את מה שלכאורה השיג במשך חייו. אם תסכים לצאת יהיה בך את הכוח לעבור הכל בשלום ובהצלחה. זהו סוג של ויתור שעליך להניח לו, זהו לא ויתור על עצמך כי אם יש לך את עצמך, אתה כבר תרגיש בנוח..

 

 

אם הבנת את הקונספט הזה, בטוח שידך על העליונה ואתה מנצח. וזה בדיוק מה שכתוב בפסוק "על אויבך" כשאתה יודע שהוא האויב שלך אבל אתה גם יודע שאתה מעליו. שאתה מנהל אותו, אז תוכל להיות בטוח שאתה זה שמנצח כי הגישה שלך היא חיובית וודאית לגבי ההצלחה שלך..

 
זה הסוד הגנוז של היציאה מאזורי הנוחות ועדיין להישאר במרחב שלך. המרחב הנפשי אינו מסתיים במרחב הפיזי בו אתה יושב, במרחב הנפשי יש גבולות שהן הרבה מעבר לגבולות הפיזיים. המרחב שלך הוא בעיקר המרחב הנפשי כי אתה זה לא רק הגוף הפיזי אלא ובעיקר המחשבות הרגשות וחוויות החיים שאתה צובר לעצמך, אלו הרשמים שנרשמים בגלופת הנפש ומהם אתה פועל בהווה שלך. המרחב שבנית לעצמך במו ידיך.

 

בכדי להוסיף הבנה נוכל להיעזר בפרשה מקבילה לפרשתנו. גם בפרשיות השבוע כמו בכל דבר ועניין יש דברים דומים זהים ומקבילים לקיימים. הפרשה המקבילה לפרשתנו היא פרשת "ויצא". ולפעמים או בדרך כלל כדי להבין מקום אחד צריך ללכת למקום מקביל ללמוד ממנו ואז לחזור לאחד בו אנו נמצאים ולהעמיק את התפיסה שלנו לגבי מה שכתוב שם.

 

בפרשת ויצא מופיעה המילה – 'ויצא', בהקבלה לפרשתנו – 'כי תצא'. כדי להבין את מהות המילה נלך לרש"י בפתיחת פרשת ויצא שם רש"י אומר מכאן שיציאת הצדיק מן העיר עושה רושם. פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. כי המהות של הצדיק – האדם שבנה את העולם הנפשי שלו – טמונה וקבועה בו, וכשהוא יוצא הרי 'ההוד וההדר' שלו יוצאים עמו, כך באופן שלא משנה להיכן הוא הולך, כבודו הולך עמו. ואין לו לחשוש על כבודו, כי לא המקום עושה את האדם, אלא האדם עושה את המקום. והאדם הוא זה ההולך בתוך הזמן ולא הזמן עובר על האדם. אבל זה בתנאי שהאדם הוא לא סתם עוד אדם שמהלך ללא מהות או משמעות, אלא האדם הוא תודעה מהלכת, מביא את האישיות שבנה לעצמו, מביא את עולמו עמו. מכניס משמעות ומהות לתוך המקום והזמן.

 
אנחנו חיים בעולם מערבי, דור של מזון מהיר והכל פועל בצורה מהירה. הכל נעשה יותר ויותר מהיר. כבר אין סבלנות כשהייתה בדורות קודמים או מופחתת מרגע לרגע ברמה משמעותית. מרגע שהטכנולוגיה נכנסה למודעות של האנשים יותר ויותר נוכל להבחין במידה אחת מאד בסיסית שהולכת ומידרדרת והיא – הסבלנות של האנשים ביחס לעצמם וכפועל יוצא אף הסובלנות ביחס לאחרים. אנחנו מצפים שהדברים ילכו יותר מהר. שולחים הודעה קולית או מתקשרים למישהו ואם זה לא עונה מיד באותה שניה אנחנו מתחילים לדאוג לחשוש או לאבד סבלנות.. אנחנו מאבדים את הסבלנות אם משהו לא עובד בקצב שציפינו לו. בפרשה שלנו מובא בעצם הפתרון לאותו קצב מהיר של העיר שנכנס וקלקל כל חלקה טובה ולכל תודעה אנושית. הפתרון הוא: היציאה מאזורי הנוחות כי רק ברגע שאתה יוצא מהשלווה בה אתה משלה את עצמך שאתה נמצא בה, אותה שלווה שבעצם גורמת לך להישאר תקוע על מקומך. שלווה מדומה שגורמת לך לחשוב שאתה במקום טוב, שאתה מבין וחכם וכו'. היא אותה שלווה דמיונית היוצרת לך מרחב שהוא לא שלך. רק כשתצא למרחב תוכל לפגוש באני האמתי שלך, אז תוכל לפגוש בשלווה האמתית ולחיות באושר ונחת עם עצמך וסביבתך.

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – יש או אין בחירה?

dav

יש בחירה או אין בחירה?

 
אתה בוחר או שאתה רק מגיב למציאות??

 

וודאי שנושא הבחירה רחב מאד וכבר הרחבתי בזה בספרים שיצאו לאור בסדרת 'קישורי חיים' ואין ספק שנושא הבחירה הוא אחד מהנושאים היותר מטרידים את האנושות כולה, וגם אלה שבוחרים להתרחק מהתעסקות בשאלת הבחירה עדיין לשאלה זו משקל עצום ומשפיעה רבות על מיהו האדם ומהו תפקידו.

 

הפרשה פרשת ראה פותחת במילים מאד משמעותיות – "ראה אנכי נותן לפניך ברכה וקללה". חשוב לדעת כי ברכה וקללה אינם רק שפע או מחסור ואינם רק תלויים במציאות חיצונית שנכפתה עלינו ואשר אין לנו השפעה עליה. אלא יש כוח ביד האדם לשנות את המציאות על ידי שינוי נקודת המבט שלו על דברים.

 

האדם בוחר על איזה חלק להסתכל ועל איזה חלק לתת את הדעת. ישנם חלקים שהאדם מברך עליהם, כלומר מודה ומעריך אותם. וישנם חלקים שהאדם מזלזל בהם, מיקל את הדעת לגביהם, ולא נותן להם את היחס הראוי. למעשה בראיית האדם, הוא מביא על עצמו ברכה או קללה. והדבר תלוי בראייה שלך, אם יש לך עין טובה או חלילה עין רעה.

 
המציאות עומדת כפי שהיא, כל אדם בוחר על איזה חלק להסתכל במציאות. לאחד המציאות נראית טוב, לאחר נראית רע. הכל נמדד ונשקל על פי המשקל שאתה נותן לדברים על פי החינוך שחינכו אותך, או גם ובעיקר על פי החינוך שאתה מחנך את עצמך על ידי שאתה לומד ומברר בעצמך על ידי מודעות מה המשקל והערך של כל דבר.

 

הדבר דומה לתמונה שכשאתה מסתכל בה, בוודאי תראה קודם את הדברים החשובים לך, הדברים המשמעותיים עבורך, הצבעים שאתה אוהב ונמשך אליהם, הדברים הבולטים לך. אבל אחר יראה דברים אחרים, כל אחד מה שמעניין אותו. התמונה אותה תמונה, אך כל אחד רואה בה דברים שונים. נקודת המבט שלך, היא המעמד הנפשי בו אתה עומד. כי האדם רואה לא רק מהמקום הפיזי בו הוא עומד, אלא לכל אחד מקום אחר ונקודת מבט שונה, בעיקר המושפעים ממצב הנפש.

 

רק כשנחדד את המבט שלנו על ידי חקירה והתבוננות נוכל לחדד את החושים, הראיה השמיעה וכו' ונוכל לחוש במציאות כפי שהיא או גם כפי שהיינו רוצים. לא די שנסתפק רק בראייה חיובית או בחצי הכוס המלאה, כי השלילי החסר והריק תמיד ימשיכו לרצד על מסך החיים. כאן אנחנו צריכים דווקא להתייחס למה שחסר ולברר עם עצמנו את היחס שלנו אל הדברים.

 

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר

המסר השבועי – תתעכב להבין

dav

לפניכם המסר המרכזי לפרשת עקב

 

באופן כללי ישנם שני סוגי התנהגויות של בני אדם. יש התנהגות של להתעכב על כל דבר, באופן החיובי – לבחון לבדוק ולהתבונן, או באופן השלילי – להיות תקוע, קפוא ללא תנועה. ויש התנהגות של לא להקפיד על כל דבר, להעביר, לסלוח, לוותר, לפסוח ולא להתעכב על דברים. או במילה אחת לזרום. האם זה טוב או לא?

 

למעשה, אם הפכת את הדברים, כלומר; התעכבת על מה שלא היית צריך להתעכב, או לחילופין זרמת בזמן שהיית צריך להתעכב, זה נקרא עבירה.

 

כשמדברים על המושג 'עבירה' חשוב לדעת כי עבירה אינה עניין דתי או רוחני, אלא עניין אחר לחלוטין, עניין של לעבור על מקום שהיית צריך להתעכב בו. היית צריך לעצור להתבונן לחשוב או גם לחשב מסלול מחדש. ברגע שעברת למעשה פסחת על הזדמנות שעמדה שם מחכה לתשומת הלב שלך.

 

לא פעם אנו רואים שהמציאות הפיזית מאותתת לנו לעצור ולהתבונן, ולא פעם אנו קוראים את המציאות כמי שבאה לסמן לנו להתבונן פנימה או להכיר במה שקורה סביבנו. ואם לא שמנו לב, אז המציאות ממשיכה ומראה לנו סיטואציות חיים אחרות, נוספות עד שנקלוט ונבין. לעתים המציאות מגבירה את הווליום כדי שנשמע טוב יותר, או מחדדת לנו את הסיטואציות כדי שנעמיק.

 

כל העבודה של האדם היא להתבונן ולקבל את המסר שהמציאות מכוונת אליו. או במילים אחרות להיות תמיד מכוונן למציאות. להיות מחובר כדי לקבל את האיתותים הנכונים ולהבין את מה שצריך להבין כדי לא לפספס הזדמנויות או לבזבז זמן.

 

הדבר דומה למורה שבא למסור שיעור ובמקום למסור את השיעור הוא מתעסק רוב זמן השיעור בכדי להשליט סדר ולטפל בבעיות התנהגות של תלמידי הכיתה. כל זה בשביל שיוכל להתפנות זמן כדי להעביר את המסר שהוא רוצה להעביר – החומר הלימודי.

 

זה כל עניין התשובה ומהות העבירה כי ברגע שאדם מבין שעבירה היא מלשון לעבור על מקום שהיה צריך להתעכב בו. או לחילופין אל תחמיץ את ההזדמנות, קפוץ על המציאה. תקרא את המפה נכון. אז תחיה באושר וברוגע.

 

הפרשה פרשת עקב מדברת את העניין של אדם שדש בעקביו על המצוות הקלות. הוא עושה את זה או ממקום של זלזול או ממקום של הרגל. כלומר הרגל שלו דורכת על משהו חשוב, זה נקרא הרגל. וזה המצב של השחיקה הנפשית שהאדם חווה ביחס לעצמו, או ביחס למערכות היחסים בהם הוא שרוי. המצב השחוק הזה מקורו באי שימת לב והתבוננות לערך האמתי של הדברים.

 

המסר היוצא של הפרשה הוא: אל תזלזל בדברים שהערך שלהם עליון. ברגע שאתה שומר על הערך האמתי של הדברים אתה זוכה לברית ולחסד של הבורא. כי ברית מחייבת התנהגות והתחייבות של שני צדדים. הצד שלך והצד של הבורא. מה שאתה נותן ומה שאתה מקבל בתמורה. זה צריך להתחיל בך, על ידי שאתה נותן לדברים את הערך הנכון שלהם. אז מה שתקבל בתמורה הוא; את הברית ואת החסד. כי ברית וחסד אינם דברים מחויבי המציאות, אינם דברים המובנים מאליהם ולא כל אחד זוכה להם. כדי לזכות, אתה צריך להעריך היטב את הדברים במשקל הנכון והראוי להם..

בברכת שבת שלום ומבורך
מיכאל אלר

המסר השבועי – אמון ביחסים

dav

המסר השבועי לפרשת ואתחנן

 

 

פרשת ואתחנן פותחת במילים מאד מרגשות, מילים של תחנונים, מילים של תחינה, מילים של חנינה. משהו השתבש במערכת היחסים בין משה והקב"ה. משה מבקש מה' שימחל לו על העוון שעשה אשר בעבורו נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. וכך משה מתחיל בבקשה של מתנת חינם לפני ה' לבקש על נפשו לעבור את הירדן ולראות את הארץ.. 515 תפילות מתפלל משה אבל ה' בעמדתו אומר למשה "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה(דברים ג' כו').

 

 

במבט שטחי נראה כי מה בסך הכל משה עשה הרי בסופו של דבר העם ביקש מים וקיבל, מה זה משנה באיזה דרך קיבל אם על ידי הכאה או על ידי דיבור? ועוד הרי משה הוא האיש שנקרא 'איש האלוהים' הוא האמצעי בין ה' והעם ואשר תפקידו להעביר את המסר ואת דבר ה' אל העם, והרי אנו רואים לאורך כל הדרך איך משה ממש מתמסר לתפקידו ועושה אותו נאמנה, עד שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"(במדבר יב' ז'). אם כן, מדוע משה נתפס דווקא על רגע אחד של מעידה אשר נראית לעין כלא כל כך חמורה..

 

 

נראה כי אלוהים מבקש להעביר כאן בין המילים מסר סמוי, והוא: כי כל קשר מתחיל באמון, הוא הבסיס אשר בלעדיו שום קשר לא יוכל להתקיים ולכן אלוהים כועס נורא על משה כאשר הוא מכה את הסלע במקום לדבר אליו. הטענה הייתה אם אתה לא מבין שגם דומם יוכל לשמוע את דבר ה' ולקיים דברו להוציא מים מסלע, יש כאן חסרון באמונה/חסרון באמון. עד כדי כך שזאת הייתה ההקפדה היחידה על משה והעונש אשר בגללו נקבע שלא נכנס לארץ ישראל.

 

 

ולמעשה, כאשר נתבונן נראה כי לא מספיק לנהל קשר על נתינה פיזית או אפילו תקשורת לא תספיק וודאי שקשר לא מתנהל מאליו, מישהו צריך לנהל אותו והוא צריך לעמוד על כן מאד חזק ויציב, ישנם דיבורים שאפשר לגשר עליהם או לרפא אותם כאשר בסיס הקשר עדיין קיים, ישנם מעידות וזמני לחץ כלשהם. אמנם ישנו דבר אחד עיקרי אשר עליו לא ניתן לוותר ועליו צריך לשים לב כל כך חזק, הוא הדבר שתמיד יהיה לנגד עינינו בכל מערכת יחס שנרצה לבנות. כי מערכת של יחס קודם כל צריך לבנות היא אינה קוראת מאליה. בנוסף, בכל קשר יש בסיס ושורש אחד של אמון וכאשר הבסיס הזה מתערער אזי כל הקשר מקבל זעזוע. זוהי פגיעה במהות היחס.

 

 

נראה כי כל מטרת הבורא היא שיכירו בו כאלוהים הטוב ומיטיב בעל כל הכוחות כולם אדון הכל, וכתוצאה מכך שיאמינו בו ויסמכו עליו. כך גם בשליחת המרגלים לארץ ישראל לבדוק האם הארץ טובה או רעה, אלוהים אומר למשה אני אומר לך שטובה היא, אם אתה רוצה לשלוח מרגלים שלח לך. כי מבחינת הבורא הוא טוב וברצונו להיטיב לברואיו, וזוהי תחילתה של מערכת יחסים וזהו בסיסה. אם אתה כאינדיבידואל או אתם כעם לא מאמינים בי זה אומר שמשהו בבסיס מערכת היחס בינינו לא תקין. אם אתם חוששים שאני עושה משהו לא יציב עבורכם או משהו לרעתכם, משהו מעורער בינינו ומערכת זו אינה יכולה להתקיים. כך קרה עם דור המדבר שכל הזמן התלוננו על הלחם הקלוקל ועל הזיכרונות של הקישואים הבצלים והאבטיחים שאכלו במצרים וכל העת שהיו במדבר רצו לחזור אל אותה ארץ מצרים. אומר הבורא אתם עדיין שבויים וכלואים במצרים – במצרים של עצמכם – אמנם יצאתם פיזית מעבדות אבל המחשבה שלכם עדיין שרויה תחת עבדות מוחלטת למרות שנדמה ונראה לכם כי אתם חופשיים. לכן כל דור המדבר לא יכנס לארץ ישראל.

 

 

מי שאינו יודע להעריך את הקיים כאן ועכשיו ורק מתלונן, אות היא וסימן כי מערכת היחס שלו עם הבורא או ביתר דיוק עם עצמו אינה עולה בקנה אחד עם דבר ה', וכי הוא גורם רעה לעצמו. משה מכה במקום לדבר מבחינתו של הבורא זוהי עבירה חמורה שאין לה תקנה כי בכוונתו של הבורא להביא את העם לדרגות אמונה גבוהות כדי שיוכלו להיות באמת במצב של חירות אמתית, מצב של טוב אבסולוטי, חירות עולמית. כי המצב של היציאה ממצרים הוא רק תחילתו של תהליך היציאה לחירות באופן מוחלט וכפי שכתוב בהגדה של פסח שיש ארבעה לשונות של גאולה, אשר אינם רק ארבעה אופנים בהם להסתכל על חירות אלא הם תהליך המעביר את האדם מעבדות לחירות הכוללים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי..

 

 

כך גם הקונספט של 'נעשה ונשמע'. כי אם אתה מרגיש צורך לבחון ולבדוק אותי, אם אתה רוצה לדעת דבר מה קודם כי אתה לא מאמין לי ולא סומך עלי, אז משהו אינו תקין בשורש היחסים.

 

 

השבוע עברנו יממה ויותר של חורבן בית המקדש וכפי שכתוב ש "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו". אז תארו לכם כאילו השנה ממש נחרב בית המקדש לפני כמה ימים והנה אנחנו עומדים כאן היום לאחר האירוע משתאים ממאנים לתפוס את האבדן הכבד והנורא ויודעים בבירור שבעבור שנאת חינם חרבה ירושלים. כל מהותה של שנאת חינם והאפשרות שיעלה על הדעת לשנוא מישהו היא בגלל שאתה לא מאמין שהוא נמצא כאן ועכשיו אך ורק לטובתך, רק אז אתה יכול להפעיל את מנגנון השנאה כלפיו. אמנם אם אתה מגיע מתוך ההבנה כי הזולת נמצא כאן כדי לעזור ולשקף לך את מי שאתה כדי שתוכל להיות בבעלות על אני טוב יותר אז היית מבין כי כל מערכת היחס מובנית ומושתתת על אהבה בלבד ואין מקום לשנאה כלל כי כל השנאה נובעת מכך שאני מתחרה בך, שאני משיג גבולך, או שאני לוקח לך את מה שהיה מיועד לך וכו'. אמנם האהבה היא ההבנה כי אנחנו משלימים זה את זה.

 

 

זהו המסר המרכזי לשבוע זה, להבין כי מערכות היחס בינינו כבני אדם מקבילות למערכת היחס שלנו ואלוהים, וכי הם מושתתות אך ורק על בסיס אחד שנקרא אמון. ואמון בא מאהבה ומוליד אהבה. ורק על ידי אהבה נוכל להתמסר אחד לשני באהבת חינם ובמסירות נפלאה לעזור לסייע לתמוך ולהכיל זה את זה.

 

 

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר