מאמר חגיגי לפסח – איך לצאת לחירות?

אז איך באמת לצאת לחירות בכל מישורי החיים???

ואיך להפוך את החג ממקום של מריבות למרחב של אהבה ושחרור חוויתי.

 

כשנתבונן בעצמנו וסביבנו נראה כי כל אדם עושה מה שהוא עושה כי הוא מחפש שיהיה לו טוב. כך נעשה כל דבר שבדעתנו יביא אותנו למצב של טוב, מנוחה רוגע ושלווה. כל אחד מאתנו בונה סולם ערכים דרכו הוא מעריך דברים ונותן להם חשיבות כפי ראות עיניו ולא תמיד זה בא בהלימה עם האחר. דבר זה יכול להעיב על היחסים או גם לגרום להם להתפרק. דבר הגורם סבל רב וההפך מחירות.

 

ככל שנעמיק נוכל להבין שסוגיית החירות היא אחת הסוגיות היותר גדולות והמשמעותיות בחיים, אולי הסוגיה הגדולה ביותר בפרט בתקופה זו בה אנחנו חיים בדור שיש בו הכל והרבה מכל סוג. חיים מול פיתוחים, טכנולוגיות, התחדשויות, צבעים, סגנונות, סוגים, צורות, הסחות דעת ורעשי סביבה בלתי פוסקים. ניתן לומר כי סוגיית החירות זוהי סוגיה מורכבת ביותר ויחד עם זאת גם הפשוטה ביותר. ככל שנלמד להעמיק בה נמצא בה נחמה וגאולה.

 

מסתבר שלא מספיק לנקות חלונות ולקרצף את מרצפות הבית על מנת לצאת לחירות.(את זה אנחנו מבינים למפרע רק לאחר שנכנסו אל תוך חג הפסח) במקרה זה גם נבין כי חופשה בארץ או בחו"ל מתבררת כלא מספקת. חירות הגוף אינה מספקת… הנפש זועקת לחירות משלה. חלונות הנפש דרכם אנחנו רואים את המציאות הם אלה שזקוקים לניקוי פנימי ועמוק. אז אולי נצליח לחוות כמה רגעים של אושר מדומה, שמחה או רוגע כלשהו, אבל בסופו של דבר כולנו – כל אחד באשר הוא חוזר אל הבית שלו, חוזר אל ההתמודדויות היומיומיות שלו עם החיים. ולמעשה חוזר להתמודד אל מול הבקשה הבלתי פוסקת של המציאות – לחזור אל עצמו.

 

בכל שנה ושנה אנחנו חוזרים על הפסוק בהגדה "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" – השנה אנחנו עבדים, לשנה הבאה נהיה בני חורין. אז כדי שלא נחזור שוב ושוב על אותו מקום ונראה את עצמנו מאותה פרספקטיבה, נישאר מתוסכלים, כעוסים וחסרי מנוח ביחס לעצמנו וביחס לסביבה שלנו. כדי שנוכל להשיב את עצמנו אל המקום שהנפש שלנו כה כמהה להגיע אליו, למקום של מנוחה רוגע נחת ושלווה, עלינו להבין איך לצאת לחירות אמתית באופן סופי ומוחלט.

 

אז פיזית יצאנו ממצרים כגאולה כללית של עם, אבל מה עם היציאה הפרטית מהמצרים של עצמנו? והאמת שלא נוכל לצאת לחירות אמתית כל עוד אנחנו ממשיכים לחשוב באותן צורות חשיבה בה יצרנו את העבדות שלנו. עלינו לצאת מאותה תפיסה של עבדות ולשנות את צורות החשיבה על מנת להצליח לצאת לחירות אמתית ולגאול את עצמנו משעבוד נצח.

 

באופן כללי עלינו להבין כי יש שלושה חלקים ביציאה לחירות – עבדות גאולה וחירות. כל שלב של יציאה מתוך עצמנו היא יציאה מעבדות לגאולה, והתקרבות אל החירות. בכל פעם שאנחנו חוקרים את עצמנו להבין מי אנחנו ומאיזה מקום אנחנו פועלים, אנחנו בעצם עושים פעולה של לצאת לחירות. בכל פעם שאנחנו מעניקים ונותנים מעצמנו לאחר, אנחנו בעצם יוצאים לחירות. מה שחשוב לזכור זה לתת מבלי לאבד את הזהות של עצמנו. כך אנחנו מאירים בתוך עצמנו עוד חלק, עוד חדר שהיה חשוך עד כה, עוד פינה בנפש שלא הייתה מעובדת וכך אנחנו צועדים בבטחה, בסקרנות ובתשוקה אל עבר האור הגדול.

 

הנה 3 שאלות שיוכלו להנחות אותך במסע אחר החיפוש העצמי והיציאה הפרטית שלך מהמצרים של עצמך אל עבר החירות:
1)לשאול את עצמך מספיק פעמים את השאלה – מי אני?
2)לשאול את עצמך מספיק פעמים את השאלה – מאין באת? כלומר, מאיזה מקום בנפש אתה חושב, מדבר, פועל, עושה, מגיב, מתנהג.
3)לשאול את עצמך מה המתנות שקיבלת ומה אתה יכול לתת לעולם? לצאת מעצמך, לתת ולהעניק לזולת את המתנות שקיבלת.

 

רוב ככל הבעיות שמתגלות במערכות יחסים ובזוגיות בפרט הן בעיות של נפרדות או של צמיגיות ביחסים. זוגות רבים נמצאים ברגעי משבר כאשר משהו נשבר ביחסים, משהו לא עובד שם כראוי, אין יחס… אין תקשורת תקינה, משהו מרגיש ריק, קר, זר ומנוכר, מרגישים בודדים בתוך המערכת הזוגיות שאמורה דווקא לעשות ההפך. מערכת זוגית שאמורה לאשש ולחזק אחד את השני, מערכת יחסים שאמורה לספק לנו ביטחון ועוגן יציב בחיים ולהביא אותנו אל חוף מבטחים, למצב של רוגע נחת ושלווה. מאידך, ישנה גם את התחושה של צמיגיות, של תלות, התערבבות וחוסר ההרגשה של הגבולות והזהות, דבר זה מביא לזלזול ולחוסר כבוד בתוך היחסים. יש פגיעות, עליות ומורדות במצב הרוח ובהשתנות הדברים.

 

"להיות חופשי אין משמעו רק להתיר את הכבלים,
אלא לחיות באופן שיכבד ויחזק את חירותו של הזולת."
~ נלסון מנדלה

 

ולמעשה, ישנם שני קצוות עליהם אנחנו נעים ומיטלטלים בחיים בכלל ובמערכות יחסים בפרט, הקצה האחד הוא נפרדות והקצה השני הוא הצמיגיות, כאשר באמצע בין זה לזה נמצא החלק של האיזון – הוא החלק של החירות, הוא החלק של האינדיבידואליזם בתוך היחסים, לדעת לזהות את עצמך, מי אתה בכל רגע נתון ומהיכן אתה פועל, מאיזה מקום בנפש אתה פועל, מה מניע אותך לחשוב להתנהג ולדבר כפי שאתה בוחר.

 

החופש האמתי מתחיל בלעשות סדר ביחסים. בשביל זה אנחנו עושים את ליל הסדר, אבל עדיין אף פעם לא מאוחר לעשות סדר. ואם נעמיק עוד נוכל לראות כי החירות האמתית היא להגיע למצב של בחירה, לבחור בכל יום ובכל רגע מחדש לחיות ולהיות במערכת היחסים הזו. מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ. ולמעשה להפוך כל קשר הכרחי, לקשר שבו אנחנו בוחרים להיות.
החלל הריק שביניכם יכול להפריד אתכם ומאידך יכול לחבר. הזמן של החופש יכול גם הוא להפריד או מאידך לחבר. תזכור! ברגע שאתה מפסיק לפגוש את עצמך אתה מפסיק לפגוש את בן הזוג שלך. זאת הנוסחה המדויקת להתחלה של מריבות וסכסוכים. כאשר אתה מבין את זה תוכל להביא את היחסים שלך למקום חדש ופורה.

 

אנחנו יכולים להשתמש בחג כקרקע פורייה למריבות ממקום של ריק והזדמנויות להתנקשויות וחיכוכים או לחילופין אנחנו יכולים לבחור להכיר את עצמנו יותר דרך חקירה עצמית או דרך הקשבה לזולת וגם להכיר את בן הזוג יותר ויותר לעומק ובכך ליצור קרקע יציבה וחזקה. לא בכל יום אנחנו מצליחים להיות קרובים ממש זה לזה ולכן זוהי הזדמנות שניתן לנצל אותה כדי לצאת עוד שלב אל הגאולה בדרך לחירות.

 

עבדות זה: הזדהות עם דברים, אחיזה בדברים או באנשים. חירות זה: שחרור טוטאלי מכל תלות, בחירה מלאה במי שאתה כפי שאתה, כי רק משם תוכל להוביל מהלכים של שינוי ותפנית בתוך עצמך.

 

אז לצאת לחירות זה להשתמש במודעות לבחור לזהות ולא להזדהות, לבחור להיות בשחרור טוטאלי מכל תלות, לשחרר היאחזות בדברים, בחפצים, באנשים, בעצמך… או במשפט אחד – להתרכז בחיים בזמן הווה, להיות מחובר לתדר של ההוויה, התדר האנרגטי העולה של שמחה.

 

 

חג חירות שמח
ומועדים לשמחה

 

סוד היחסים – מאמרי העידן החדש

פרשת ויגש

 

בפרשת ויגש אנחנו מגיעים אל נקודת המפגש של יוסף ואחיו אחרי כל המעברים והתלאות שיוסף עובר במהלך שנות חייו מאז היותו נער בן 17 ועד הלום. נקודת מפגש זו היא נקודה מעניינת ביותר אשר ראוי לתת עליה את הדעת ולהתבונן בה. נקודת אשר מותירה חותם היסטורי על הבנת מהות היחסים בין אחים ובכלל. אם כן, מה ניתן ללמוד ממנה?
לכאורה בסדר השתלשלות הדברים הטבעית ובסדר האירועים אשר ליוו את יוסף מאז, אמור היה יוסף לנקום באחים שלו, לכעוס או לפחות להצר את צעדיהם על כל מה שעשו לו בעבר על שמכרו אותו לישמעאלים ובעצם על כך שירד למצרים בגללם.

 

 

תחושת הקורבנות הזו, תחושת האשמה הזו, תחושת החוסר מזל הזאת לא ליוותה את יוסף כלל כל העת. הוא התעלה מעל כל זה ויצר לעצמו מרחב בטוח של אמונה ששמרה והגנה עליו כל העת, גרמה לו לצאת מהבור ואף להיות משנה למלך של מצרים אשר על פיו ישק כל דבר.

 

 

יוסף הוא סמל ההתגברות על התאווה. הוא סמל הניצחון של הרוח על החומר. הוא סמל היסוד של היחסים. הוא זה שמתנהג באיפוק רב ובשליטה מלאה על הרגשות שלו  גם כלפי אחיו ובכלל מנהיג לא רק את עצמו ביד רמה אלא את כל הבאים לשבור אוכל במצרים. הוא מנהל את המחשבות, הצעדים שלו וכל מערכת קבלת ההחלטות שלו בצורה שקולה נבונה מחושבת ותהליכית.

 
ברור שיוסף בתור מושל על כל ארץ מצרים(ארה"ב דאז) היה יכול לחכות לאחיו בפינה ולנקום בהם. ואפילו נראה במבט שטחי על פני הפסוקים שהוא אכן עושה את זה, אבל בהתבוננות עמוקה לרובד המהותי של הפסוקים אנחנו מבחינים שהוא העביר את אחיו תהליך של הבנה לעומק של מה שהם עשו בצורה נבונה וחכמה.

 

 

אנחנו רואים את הרגישות שלו לא רק לאחיו בנימין אלא גם ליתר אחיו לא מאותו אמא. הוא דואג לכל צרכיהם וגולת הכותרת היא שהוא מפרנס ומכלכל אותם ברמה גבוהה ובאיכות חיים התואמת את מעמדם.

 
יוסף הוא הסמל והפרדיגמה לאיך אחים צריכים להתייחס זה לזה. איך אחים אמורים להתנהג זה עם זה והוא בעצם משלים את הצד האחר של התמונה של איך אחים צריך לעמוד ולהתמודד זה מול זה. האחים מצד אחד מראים לנו את צדו האחד של המטבע של היחסים, ואילו יוסף ברוב רגישותו וחמלתו על אחיו מראה לנו את הצד השני של המטבע.

 
הסוד של יוסף הוא; ההבנה "כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוהים". יוסף לא חיפש את האשמים, הוא הבין שמה שקרה לו היה צריך לקרות בכל מקרה בין אם זה על ידי אחיו או על ידי אחרים. יוסף לא שמר טינה לא כלפי האחים ולא כלפי האלוהים. יוסף היה צריך לרדת למצרים בכל מקרה, ולהפוך למשנה למלך. זהו מסלול של ירידה לצורך עליה. ואלוהים מציל אותו ומוציא אותו מהבור כי הוא הכיר באלוהים גם בהיותו בבור ולא רק כשהיה לו טוב. יוסף הבין שזהו כור ההיתוך שלו בכל שלב ושלב בתהליך ולכן הבין שהכל לטובתו.

 

 

יוסף בנה את מערכת האמון והאמונה שלו בצורה כל כך חזקה, כך שלא רק תעזור לו לשרוד רק בהיותו בבור או לצלוח משברים שחווה, אלא בכלל כהשקפת עולם, כאמונת בסיס לחיים. יוסף מלמד אותנו שגם כשהחיים שלנו עשויים עליות וירידות, מה שיעזור לנו לצלוח ולעבור את החיים מבלי להישבר אלא להפך להיבנות מכך ולהצליח לעלות דווקא דרך המשברים והמבואות שהחיים מזמנים לנו מעלה. והדרך היא רק על ידי אמונה שהכל לטובה. יוסף הוא הסמל והדוגמה של איך לצלוח משברים מבלי להישבר בעצמנו. הסוד והיסוד של היחסים שמלמד אותנו יוסף הוא 'אמונה שהכל טוב'.

 

 

 

בברכת שבת מבורכת
מיכאל אלר

הכרת הטוב – מאמרי העידן החדש

פרשת כי תבוא

 

בפרשה שלפנינו ישנם כמה דגשים שראוי לתת עליהם את הדעת. הם נוגעים באופן ישיר אל מערכות היחסים שאנו מנהלים עם עצמנו עם בן הזוג שלנו ועם הילדים שלנו. בפרשה זו אנחנו נחשפים אל מערכת היחסים הכי עמוקה שקיימת, הלא היא מערכת היחסים של האדם עם הבורא. במערכת יחסים זו נלמד כמה כללים שיעזרו לנו להיכנס בביטחון ובעוצמה אל מערכות היחסים האחרות שאנו מנהלים.

 

הפרשה פרשת כי תבוא מתחילה בהנחיות לאדם המגיע אל הארץ מה עליו לעשות ואיך עליו להתנהג. לאחר דרך ארוכה מייגעת ומפרכת מגיעים סוף סוף לארץ ישראל. ועלינו לדעת כי בכל סיום של תהליך יש בו מין ההתחלה של משהו חדש אתגרים חדשים ועוצמות חדשות של התפתחות. כאן יש סיום תהליך ההגעה לארץ ישראל, הארץ המובטחת לאחר שנים של גלות. ובכניסה אל הארץ יש מין תחושה של הגעה אל המנוחה והנחלה ואולי גם רפיון מסוים ביחס למי שאנחנו, הנה הגענו אל נקודת היעד ועכשיו אפשר לנוח. מין מנוחה של הגעה אל היעד… ודווקא כאן נדרשים תכונות של אומץ והתגברות. ההתאמצות הזו תביא אותנו אל המנוחה האמתית כי בהגעה אל היעד פיזית זה לא מספיק ישנו גם מעבר והגעה אל היעד התודעתי הנפשי והרגשי ואל היעד הזה עלינו לעבור דרך דיבורים ומעשים. כאן בעצם הסתיים התהליך של הבורא שהביא אותנו אל המקום המובטח וכאן בעצם מתחילה העבודה של האדם ביחס לבורא. כן גם במערכות היחסים שלנו אנחנו מצפים כל כך הרבה שנים לזוגיות או לנישואין והנה מגיע הרגע בו אנו נישאים נכנסים לבית משותף ומתחילים לנהל חיים משותפים וכאן מתחילה ההתמודדות האמתית. והרגע הזה יכול להיות רגע של רפיון ומנוחה בזמן שבדיוק זה הרגע בו אנחנו צריכים לאזור אומץ ולהתחיל את החיים מתוך יציבות וחוזקה פנימית. להעניק ולתת את כל מה שלמדנו וצברנו כל השנים כעת להיות שותפים פעילים במערכת הזוגית אליה נכנסנו. תארו לעצמכם שאתם נוסעים במשך שעות ואתם מגיעים אל היעד. מה הדבר הראשון שאתם עושים? בדרך כלל רובינו נחים ונרגעים מהדרך. אז אין בעיה במנוחה והיא צורך בסיסי, אבל עלינו לדעת לשם מה הגענו אל היעד הזה ומהי הדרך שעשינו בכדי להגיע לכאן. כך הדבר דומה גם בלידת ילד או במעבר דרך כל מיני פיתולים של שבועות ללא שינה מסודרת או התמודדויות אחרות.. אתגרים שונים בדרך והגעה אל נקודות בחיים שאנחנו מבקשים את רגעי המנוחה שלנו. עלינו לזכור כי אלו הרגעים הם הרגעים המשמעותיים בחיים שלנו כאן נמדדת העמידה האיתנה והם אלו שמגדירים את ההורות שלנו. לנוח זה וודאי נצרך אך לא לשכוח את הדרך ואת נקודות היעד שהצבנו לעצמנו באתגר הגדול אתגר ההורות. אתגר הזוגיות אתגר היחסים ואל מה שאנו מייחלים לעצמנו לחיות במערכות יחסים בריאות טובות ופוריות.

 
אם ניתן לכמת את כל הפרשה למשפט אחד נוכל להבין את המסר כי הסוד של הפרשה זה: אל תהיה כפוי טובה.

 

 

תלמד להודות, תלמד להגיד תודה על מה שקיבלת. תלמד להגיד תודה על ההישגים שלך, על כברת הדרך שעשית מהרגע שיצאת מהמצרים של עצמך עד שהגעת אל הארץ המובטחת, אל האדמה הפיזית, אל היציבות התודעתית. תלמד להודות על הרגעים שהגדירו אותך, עיצבו ויצרו את מי שאתה.

 

 

ובעצם יש כאן שלוש דרגות של עומק זו לפנים מזו..

הדרגה הראשונה זה; אל תהיה כפוי טובה. אל תבגוד, אל תזלזל, אל תאבד אמון. אתה מקבל כל יום כל כך הרבה דברים ויש להימנע מלהיות כפוי טובה. ביחס אל עצמך תראה את הקיים כבר בך ובסביבתך. תתחבר אל היש והטוב. תהיה מודע לכל מה שיש לך כבר כאן ועכשיו.

הדרגה השנייה זה; להודות על האמת. לחפש את האמת האובייקטיבית שבכל דבר ובפרט לראות דרך עיני האמת האלה את עצמך.

והדרגה השלישית זה; לומר תודה, בקול רם. ממקום של שלמות הנפש ולא ממקום של אין ברירה.

 

ולא די באמירה תודה אלא צריך לעשות מעשים בפועל מעבר למילים שמראים ומבטאים את אהבתך ואת הכרת התודה והטוב שלך.

 
זה מתחיל בסור מרע – אל תהיה כפוי טובה. וממשיך ומגיע עד "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך" – דברים כו' יא'. יש אנשים שמתלוננים ויש שמודים כי לא נעים להם, בלית ברירה ובאילוץ ויש שמודים בשמחה. ואתה צריך לעבור את כל המעברים האלה כדי להודות בשמחה. והאמת שעברנו מיציאת מצרים דרך כל המעברים האלו. עברנו דרך חוסר אמון ואיבוד קו הסבלנות והתקווה כפי שהפסוק מתאר "ולא יכלו לשמוע אל משה מקוצר רוח מעבודה קשה". אז, וודאי לא יכולנו להודות כי היינו שקועים בעבדות מצרים ובהישרדות יומיומית, לא ידענו מה ילד יום ולאן נמשיך מכאן והאם נשרוד… לאחר מיכן עברנו וראינו נסים וקיבלנו את השליו ואת המן, חווינו את קריעת ים סוף מלחמות וכניסה לארץ ישראל. אלו הם תהליכים שמעבירים אותנו טרנספורמציות התפתחותית מעבדות לגאולה תהליכים שעוברים מהשלב של "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי". וכאשר אתה כבר כאן בישראל, במקום שייחלת לו זמן כה רב, אתה עלול לשכוח את הדרך, את כל הטוב.. כי זה לא ממש קרה לך, זה קרה לאבותיך ואתה לא ממש קשור לכל ההיסטוריה הזאת. אבל למעשה כל העניין של התודה הוא זיכרון הטובה. וזה העניין של אל תהיה כפוי טובה ורוב ככל מצוות התורה הם זכר ליציאת מצרים ועניינם זיכרון. לזכור את הטובה בה אתה שרוי כרגע.

 

 

יש בזה לזכור מצד אחד את הרגע, את רגע ההווה הזה, לראות כמה טוב יש בו. ומצד אחר לראות את הדרך ולזכור מאיפה באנו. שני הדברים הללו יחד יוצרים את הכוח ואת המוטיבציה להשקיע ולתת, להוקיר טובה ולהודות על הטוב הקיים ועל הדרך בה עברנו כדי להיות מסוגלים להכיל את כל הטוב הזה. הדרך יוצרת את הכלי שאנחנו הכלי שיהיה מוכן לקבל את הטוב. ורגע ההווה הזה דורש הכרה ומוכנות לפעול כפי התפתחותנו.

 

שבת של שלום וברכה טובה ותודה

מיכאל אלר

התמונה השלמה – מאמרי העידן החדש

פרשת קרח מה אפשר ללמוד ממנה לתקשורת ומערכות יחסים מחלוקת ושלום?

 

זוגיות? נישואים? זה לא סתם שלא ישעמם לך. הפסוק "לא טוב להיות האדם לבדו" זו לא סתם המלצה, זו הצעת אמת לחיות באיכות חיים. והכל תלוי מאיזה נקודת מבט אנחנו בוחרים לראות את הדברים. זה לא סתם שהאדם צריך עזר כנגדו, שיהיה לו פרטנר. זה לא סתם כדי שלא תישאר לבד או כדי שיהיה מישהו שיתמוך בך בגיל זקנה. וודאי כל הדברים האלה נכונים במידת מה אך זה לא הכל.. זה משהו עמוק הרבה יותר מזה. זה מישהו שיעזור לך לצלם ולהקליט את מי שאתה על ציר זמן החיים. זה מישהו שיעזור לך להבין את עצמך. זה מישהו שיעזור לך להעצים ולתת משמעות לחוויות שלך על ידי שהוא מביט בהם יחד אתך ומשלים לך את זווית הראיה על אותה תמונת חיים. זה מישהו שמלווה אותך לאורך כל הדרך על כל מהמורה, אתך בכל משעול, מכיל אותך ותומך בך, הולך אתך, זוכר אתך וזוכר אותך. ומה שהכי חשוב משלים אותך.

 
תאר לך שיש לך מכל צדדיך מצלמה שמצלמת אותך ומתעדת כל מה שאתה עושה אומר חושב מרגיש וחווה 24/7 כל הזמן כל החיים. אולי לחלק זה ישמע כל כך נורא עד כדי כך שהיו מוותרים על הרעיון. מי רוצה דבר כזה? זה מציק, אין חופש פעולה, לא יכולים להגיד מה שרוצים.. אבל למעשה זה מה שהנפש הפנימית שלנו מבקשת לעצמה. אנחנו יכולים לראות את זה בבני נוער שכל מגמת חייהם זה, להיות מפורסמים. ואנחנו יכולים לראות את זה גם במבוגרים שדוחפים לכבוד או סתם למישהו שישים לב אליהם. ולמעשה המידה הזאת טבועה בנו עוד בהיותנו יונקים, כבר אז חיפשנו את תשומת הלב את היחס את האהבה ואת העניין הזה של להיות במרכז העניינים, מין אגוצנטריות שכזו. למעשה, זה מה שהנפש שלנו עושה כל יום כל היום, היא מלווה אותנו לכל מקום היא מצלמת היא מתעדת היא מקליטה כל אירוע כל פיסת מידע כל מחשבה כל הרגשה והופכת הכל לזיכרון. וכשיש לך בת זוג שיודעת לעשות את הדברים בצורה נעימה אז אתה חווה את עצמך במלואך. אם זה טוב או לא, זה רק עניין של נקודת מבט, וזה תלוי ברמת הפתיחות וההתמסרות שלך לחשוף את עצמך במלואך להיות מי שאתה באמת ללא מחסומים או הסוואות לאני האמתי שלך.
בדרך כלל מערכת של יחס משתבשת כאשר אחד מבני הזוג מכניס תקשורת לקויה ליחס או אי תקשורת. לדוגמה, במקום שצריך לדבר יש שתיקה ואי הבנה, במקום שצריך לשתוק יש דיבור. אין הקשבה ואין חיבור עם בן הזוג, כאשר יש חוסר סנכרון בין מי שאתה למי שאתה לא, בין מי שאתה לבין הפרטנר שלך, כאשר אין מודעות למה שאתה מכניס למערכת היחס ומה זה מייצר שם. כאשר אין הבנה מהו היחס ביניכם או כאשר אין הגדרת תפקידים מקובלת על שני הצדדים.

 

ישנם מערכות יחסים הפועלות על מנגנון בהם צד אחד נפגע כתוצאה מפרשנות שלו לסיטואציה מבלי לברר מה היה ומה מפריע לשני. הוא בעצם עסוק בעצמו. פגיעה זו בעצם מהותה מותירה אותו לבד. ולמעשה, ניתן לומר כי כל מה שעושה את ההבדל בין אנשים הוא כמה אתה חושב על עצמך וכמה אתה מוכן לחשוב על הזולת ממקום נקי, להיות קשוב כדי לשמוע ואולי לקבל פרספקטיבה נוספת על אותה מציאות. כמה אתה יכול להביא את עצמך נקי אל הקשר מבלי דעות קדומות או אמונות טפלות על איך היחס אמור להיראות, על פי מה שראית, מבלי לחקור לחשוב ולגבש דעה מתאימה למערכת היחס בה אתה מנהל בהווה הזה. ואתה לא יכול לחשוב על הזולת ממקום נקי אם אתה עדיין עסוק בלגבש דעה על מי אתה.. מחלוקות נובעות מעצם העובדה שאנחנו לא רואים את התמונה השלמה. מעצם העובדה שאנחנו עדיין אחוזים אזוקים כבולים וכלואים בתוך עצמנו, כך רוב הקשב שלנו מופנה אל עצמנו ופחות החוצה אל הזולת.

 

קרח היה האדם הראשון שחלק. הוא זה שנותן לנו פרספקטיבה על המונח 'מחלוקת' והוא זה שחלק על המושג שלום. חשוב להבין כי קרח לא חלק על משה כפי שכתוב 'מחלוקת קרח ועדתו', ולא מחלוקת קרח ומשה. קרח חלק על עצמו.. וכדי להבין זאת נסתכל איך התרגום אונקלוס מתרגם את הפסוק "ויקח קרח" – 'ואתפלג קרח' – מסביר רש"י – 'לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה'.

 

אם קרח היה בזמננו אנו היו קוראים לו אאוטסיידר. משום שהוא הוציא את עצמו מהכלל. הוא לקח את עצמו לצד אחד כאשר כולם נמצאים בצד אחר. נהג עם עצמו בזרות קודם כל ביחס לעצמו וזה מה שיצר את הנפרדות מתוך הכלל.

 

קרח למעשה ראה רק צד אחד של התמונה השלמה, רק את הצד של עצמו. הוא הבין כי הכהונה צריכה להגיע גם לו ולא רק למשה ואהרן, כי בתפיסת עולמו כל החלוקה שעשה משה היא חלוקה אינטרסנטית לדאוג אך ורק לעצמו ולבני משפחתו, אך נעלם מאתו החלק שמשה עשה זאת בציווי ה'.

 

להסתפק בלראות רק את הצד של עצמך זה גורם לך נפרדות. וכל נפרדות נובעת מאגו. רק כאשר אתה מאפשר לעצמך לראות ולהבין את נקודת מבטו של הזולת, רק כאשר אתה מוכן וזמין להכניס את הזולת לראות את נקודת מבטך, אז אתה חי בשלמות והרמוניה. אז אין מחלוקת יש הידברות הבנה חיבור ואיחוד.
לראות רק חלק מהתמונה השלמה היא מגיפה כללית היום. רובינו רואים רק חלקי חיים, חלקי סיטואציות וממהרים להסיק מסקנות, לקבל החלטות ולבצע בחירות שלפעמים הרות אסון בטווח הרחוק שלהם. הן מהבחינה שלוקחים דברים כמובנים מאליהם ואז יש חילוקי דעות ואי הבנות והן מהצד של חוסר סבלנות לשמוע להקשיב ולראות את התמונה השלמה דרך זווית הראיה של הזולת.
ניתן לזהות מחלוקת כאשר נוכל לראות שאנחנו לבד במערכה, שאין לנו פרטנר. שאנחנו רצים סביב עצמנו. אולם לא תמיד נוכל להבחין בזאת כי האגו מעביר אותנו על דעתנו ואנחנו לא נוטים להביט לאחור לראות אם מישהו בכלל רודף אחרינו או משחק איתנו במשחק המחלוקת.

 

 

אז יכולים למצוא בני זוג שגרים תחת קורת גג אחת ושניהם מנהלים משק בית משותף, אך נפשותיהם זרות ומנותקות זה מזו ואינם עובדים יחד בהרמוניה ובשיתוף זה עם זו. כדי להיות חי בתוך מערכת היחסים צריך להיות שותף להכיל ולהיות שם בשביל בן/בת הזוג. ברגע שיש תקשורת נכונה יש הידברות, כשיש הידברות יש הבנה, אז מתחיל להבנות היחס.. דברים נעשים ברורים ומחודדים יותר. יש יותר הבנות מאשר אי הבנות ויש יותר חיבור ואיחוד.
שבת מבורכת של שלום

מיכאל אלר

ענווה ביחסים – מאמרי העידן החדש

מאמר פרשת בהר

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"(ויקרא כה' א').

 

ככל שנכנסים לעובי הקורה של היחסים בין בזוגיות ובין בנישואין רואים כי היחסים הבינאישיים דורשים גמישות מחשבתית ורגשית. ככל שתהיה יותר גמיש במחשבה תוכל לצלוח ביתר קלות את מה שהחיים מזמנים לך. אינך יכול לעמוד על דעתך כאשר יש לזולת דעה אחרת משלך או דעה סותרת לשלך. אמנם, האם זה נכון לוותר ביחסים? כמה מתי והאם בכלל? מסתבר שגם זאת בעיה, כי יחסים בנויים על יחס בין מישהו שהוא יותר דומיננטי ומישהו פחות, ולאו דווקא במובן הכוחני. תמיד יהיה מישהו שיוותר יותר ובמשך הזמן ירגיש מנוצל, ויהיה את זה שינצל תמיד את הוויתור של השני.

 

אז מה לעשות??
התרופה והתשובה לדבר היא תמיד לשמור על איזון בפרט ביחסים בין אנשים. והאיזון שבין ויתור לעמידה על שלך היא הקו הדק העומד בין ענווה לגאווה. והכלל הוא לחפש תמיד לבוא בזוגיות למקום של שלמות. כאשר אתה רואה רק את הצד שלך אתה לוקה בחסר, כי אין לך את נקודת המבט של בן/בת הזוג שלך או הילד שלך. אז אם אתה עומד רק על זה שאתה צודק, מלבד זה שאתה מפספס את נקודת המבט של השני כדי להשלים לך את התמונה. אתה גם מפספס את מהות הזוגיות או מהות היחס שלך עם הילד שלך. שהרי מהות הזוגיות והחינוך היא לעבוד על האגו. וכאשר אתה נשאר ועומד על דעתך אתה נשאר באגו שלך. ובעצם נשאר לבד..

 

 

ענווה ביחסים. מהי ענווה? על מה היחסים עומדים??

 

 

ענווה היא הכרת האני האמתי שלך ונקיטת פעולות מחשבות והרגשות מאותו אני. אחרת זוהי גאווה כאשר אתה חושב שאתה יודע מי אתה ואתה לא באמת מי שאתה חושב שאתה..

 

 

הר סיני הוא ההר הנמוך ביותר, ההר שנבחר מבין כל ההרים לתת עליו את התורה, את ההוראה, את המצוות, את החיבורים של האדם עם הבורא, את הברכות וההנחיות הכי גדולות כדי לחיות בנוחות מקסימלית בעולם הזה.. כי זאת מהות כל היחסים שנרקמים בין אלוהים לאדם, בין אדם לחברו ובין האדם לעצמו.

 

 

אדם מתגאה דומה לאדם שעומד על הר ומתגאה על גובהו. וודאי כל בר דעת מבין שאין הגובה הזה בא מעצמיותו, כי אם מגובה ההר שעליו הוא עומד. רק דבר שעבדת עליו ועמלת להשיג אותו, יכול להיות שייך לך ואתה גם לא צריך לדאוג שמישהו יקח לך אותו.. רק בזה תקבל סיפוק מפרי עמלך.

 

 

גאווה עניינה אחיזה, אחיזה בדעה שלך מבלי להתחשב בדעת הזולת. תוכל לזהות אם אתה כזה או לא, על ידי שתשאל את עצמך: האם ועד כמה יש לך אחיזה בדברים. וכל זה קשור לאמונה שלך,כי האמונה אומרת שיש משהו שאתה לא רואה ואתה צריך ללבן אותו על ידי תקשורת עם הזולת..

 

 

הפרשה פרשת 'בהר' מדברת על היום השביעי, על השנה השביעית, על שנת החמישים.. יש יום אחד בשבוע בו אתה משוחרר מעבודה, שנה אחת פעם בשבע שנים בה האדמה נחה, ופעם ב-49 שנים שוב.. כאשר גולת הכותרת היא התפיסה "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי"(ויקרא כה' כג') והרעיון הוא אמונה, שחרור, עזיבה. כי האדם מטבעו נוטה להחזיק לצבור ולרכוש, ולמעשה להיתפס ברכוש ולעזוב את הקב"ה. להיתפס בחומר ולעזוב את הרוח.. ואילו הקב"ה אומר, אל תחשוב שזה שלך, אל תחשוב שהארץ שלך.. זה שלי – "כי לי הארץ". ולא רק הארץ אלא, אין לך מקום כי אתה צריך להבין שאני המקום ולא הארץ הפיזית.. אז אתה יכול לשבת בארץ אבל אתה גר. ואתה יכול להיות תושב בארץ רק כאשר "אתם עמדי". וזאת כדי לזכור כי גרים הייתם בארץ מצרים. כדי לחיות ולהיות במצב של חמלה ולא במצב של גאווה.. רק במצב של ענווה אתה יכול להיכלל בבורא ולהרגיש עמדי – ביחד אתי ולא לבד.

 

 

אם כן, העזיבה שלך קשורה למידת האמונה שלך. מידת הביטחון שלך נמדדת ונקבעת על פי מידת האמונה שלך. אם אתה דואג מה תאכל או מה יהיה.. אתה מחוסר אמונה. כן, דאגה וגאווה הולכים יחד, ושניהם נובעים מחוסר אמונה. נמצא שאם אתה מחזק את האמונה שלך אתה יכול להיות בטוח בעצמך. האמונה שהכל לטובה האמונה שכל מה שיקרה לך הוא רק לטובתך העליונה. למרות שכרגע זה אולי נראה מדאיג או אולי לא מציאותי.. לא תמיד ניתן לראות את הסך הכולל של הדברים. ולפעמים עולות שאלות כמו: איך אפשר לחיות 3 שנים בלי לזרוע ולקצור? בלי לעבוד את האדמה?? תזכור כי לאמונה יש מציאות אחרת, זה נתיב אחר.. מציאות שונה מהראיה הרגילה של העין האנושית הסטנדרטית. שאיננה נראית לעין בן אנוש אלא למי שבחר לראות את העולם מהפרספקטיבה הזאת.

 

 

שבת מבורכת ושלווה
מיכאל אלר

יחסים רגועים – מאמרי העידן החדש

פרשת השבוע פרשת אמור. הפרשה מתחילה במילים "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם.."(ויקרא כא' א').

 

במאמר זה נתבונן איך ניתן להגיע למצב של שלווה ומנוחה ביחסים? ידוע שכל היחסים עומדים על יסוד אחד של תקשורת. תקשורת בינאישית מהותה לדעת לשמוע להבין ולדבר בזמן ובמקום הנכונים, כי התקשורת בנויה על – דיבור והקשבה. ולמעשה, כאשר נתבונן נוכל לראות כי ישנם שני גורמים עיקריים לנסיגה במערכת הזוגיות ובנישואין. והם; שחיקה ושתיקה. כאשר נכנסים לשגרת היומיום ולא יודעים לתפעל ולהזין את המערכת הזוגית אז היא מתחילה להתפורר ולהיעלם. לעומת זאת, כאשר יודעים לתפעל לנהל ולתחזק את המערכת הזוגית, היא פורחת ומשגשגת.

 

 

והיסוד הוא פשוט לדבר, תאמר את אשר על לבך. לטוב ולמוטב.. אם אתה מרגיש את האהבה פשוט לומר 'אני אוהב אותך' עם כל הכוונה והעצמה שמילים אלו מכילות בתוכן. כמובן כשזה בא מהלב המילים הן רק כיסוי וחלק ממה שאתה מרגיש.. וכאשר משהו מפריע או מעיק עליך פשוט תאמר מה מפריע, אל תאגור דברים בבטן, זה עלול להתפוצץ בזמן ובמקום אחר.. מה שחשוב לזכור זה; לשמור על כבוד ויחס הולם, אל תזלזל אל תשפיל. כשאתה שומר בבטן זה בסוף מתפרץ.. אנשים לא מבינים אותך וזה כואב ומתסכל.. הדבר דומה לאדם שמגיע לרופא בשל כאביו, והרופא שואל אותו, מה כואב לך? והוא אומר כואב לי אני לא יודע מה.. וודאי שהרופא יתקשה להבין מה כואב.. וודאי שביחסים הנושא של הרגשות מאד חשוב וחשוב לשתף את הרגשות..

 
תוכל לעקוב אחרי התקשורת ביניכם ולדעת היכן הזוגיות שלך עומדת, דרך התקשורת ביניכם שמורכבת מדיבור והקשבה. אם יש שקט רב מידי והשקט נושא עמו אי נוחות, או שיש שתיקה של רעם, שתיקה שמובילה לכעס התפרצות וצעקה אחר כך. או שלפעמים כבר יש שקט מאד עמוק של כאב שבחר להתכסות בשתיקה שמחפשת הזדמנות לפרוץ. ולפעמים הפרץ גם מלווה בשתיקה עמוקה. או בהתפרצויות של הערות בלתי נשלטות על כל דבר..

 
כל אלה אינם שקט של שלווה מנוח ומרגוע ואינם היעד שאליו חפצת להגיע. שקט של שלווה הוא שקט בו אתה מרגיש בנוח שקט הממלא את חלל החדר בכבוד, בהערכה, בהערצה, זהו שקט של אחרי המילים. שקט של אהבה, שקט שאין צורך במילים, ואף מילה לא תוכל לבטא את הקשרים הסמויים שנרקמים במבט עין אחד, במחווה, או אפילו במחשבה או העברת רגשות ללא מילים.

 

 

שקט כזה נוצר אחרי שנים של עמל ויגיעה להבין את בן/בת הזוג, להבין את הצרכים הפיזיים והנפשיים רגשיים שלהם. להבין כל אחד את עצמו, להבין את האחר, ולהבין שגם לזוגיות יש ישות משלה, להבין את החוקים של בני האדם, להבין את החוקים שפועלים על גברים ונשים, להבין את ההבדלים ואת המשותף, להבין איך הדברים פועלים. מה כל אחד מהם צריך, להבין את חוקי המשחק של התקשורת, להבין את היסודות הבינאישיים, מה עושה טוב, מה מרגיז, מה מרגיע וכך הלאה..

 

 

אם כל אחד יחשוב רק על עצמו, נקבל כאוס מוחלט ביחסים, נקבל נפרדות ונחיה בפירוד מוחלט, גם אם נמשיך לראות שאנחנו חיים יחד תחת קורת גג אחת. משהו קרוע, שבור ומנותק מבפנים. אך אם נעשה מאמץ כביר כדי לאחות לחבר ולזכור שאנחנו בכלל יחידה אחת, נוכל לצלוח כל מכשול, ואף להתחזק ולאושש זה את זה. נוכל לחסוך עגמת נפש ונוכל לזהות מבעוד מועד כל חשש לנסיגה ביחסים.

 

 

תקשורת היא אומנות של ממש. היא האומנות שעוסקת ביחס שבין דיבור לשתיקה. זוהי אומנות לדעת מה לדבר, מתי, כמה ואיך. כך בצורה שלמילים יהיה משמעות ומשקל ולא סתם גיבובים של קולות חסרי משמעויות ההופכות לכעס, התמרמרות ואכזבה. לפעמים אנחנו מחטיאים את המטרה או נכשלים בלשוננו כאשר אין לנו כוונה במילים שיוצאות מהפה. או כאשר יש לנו כוונות אחרות מהמילים הנאמרות. מניפולציות שכאלה רק מרחיקות אותנו מהמטרה הראשונית שהצבנו לעצמנו. פשוט שכחנו. שכחנו מי אנחנו. שכחנו את השלום. שכחנו את החיבור את האהבה את הפרפרים. שכחנו את החופש ואת החירות שלשמה נוצרנו ועדיין ממתינה לנו שנפנים את העובדה שהיא עדיין קיימת.

 

 

משהו משמח אותך? תדאג לשתף ולספר. משהו מפריע לך? תמצא את הזמן לדבר על זה ברגישות ומבלי לפגוע או להשפיל. אתה לא צריך להשפיל כדי להצליח להוציא את המילים. אתה לא צריך להוריד את השני כדי לעלות. אתה צריך להיות מחובר לעצמך בצורה כל כך טובה וחזקה, מצב של שלמות עצמית. להאמין בעצמך. להכיר כל חלק וחלק מחלקי הנפש שלך. ורק כך תוכל להיכנס ולהיות חלק ממערכת זוגית שמתפקדת ועובדת..

 
לא תמיד אתה צריך לדבר, לפעמים חלק מהאמירה שלך זה השתיקה, בשתיקה שבאה ממקום רגוע ובטוח בנפש היא שתיקה במקום הנכון, שתיקה שאומרת כבוד, הכלה, אהבה, כי בעומק התפיסה של הרגשות נוכל לראות כי לרגשות אין מילים, וזה לא תמיד עוזר שאתה אומר 'אני אוהב אותך', כי לזולת יש רגשות והוא שומע דרך הרגשות שלו. אז יתכן ואמרת 'אני אוהב אותך', אבל הזולת שומע 'אני שונא אותך'. או נכנס למצב של כוננות 'מה עכשיו הוא יבקש ממני?' זה יכול לעורר בו אנטגוניזם כי במשך זמן היכרותכם היו הרבה פגיעות, זלזול, וכו'.

 
אז תתחיל לדבר עם עצמך, לחקור את עצמך את מחשבותיך, את הרגשותיך ואת רצונותיך וצרכיך.. עד שתבין. תבין מי אתה.. ואז תגיע למצב של שקט נפשי, מצב של תשובה רוגע ושלווה. ואז תוכל להקשיב למילים של בן/בת הזוג שלך או הילדים שלך. כשהם יהיו בטוחים שאתה שם שומע וקשוב לכל צורכיהם, תגיע למצב של שלווה ומנוחה ביחסים.

 

 

שבת שלום ומבורך

ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

הסוד ליחסים תקינים – מאמרי העידן החדש

מאמר פרשת ויקרא – "ויקרא אל משה וידבר אליו" – הסוד ליחסים תקינים

 

 

לא פעם אנחנו שומעים אמירות של הורים לילדים 'כבר מיליון פעם אמרתי לך'. אומרים וחוזרים ואומרים, מגבירים את הטון מתרגזים ועדיין הדברים לא נשמעים ולא מיושמים. כפועל יוצא אנו נותרים מתוסכלים וכעוסים על כך שאנחנו אומרים משהו והילד לא מקשיב. אומרים משהו ובן הזוג ממשיך בשלו כאילו לא שמע, או לפעמים אפילו אומרים כמה פעמים את אותו דבר ואין כל הנעה לפעולה. ואנחנו מרגישים כאילו הקול שלנו הוא קול קורא במדבר. האם שאלתם את עצמכם מהו הגורם השורשי לכך? האם ואיך ניתן לתקן? איך נוכל לדבר כך באופן שהדברים ישמעו ולא יפלו על אוזניים ערלות?

 
ספר ויקרא פותח במילים "ויקרא אל משה וידבר אליו". לכאורה צריך להבין את כפילות המילים – ויקרא וידבר? בשורש הדברים מובא כאן יסוד עצום המסתתר במילים פשוטות אלו. את יסוד זה נוכל ללמוד מהפרשה אל נושא התקשורת הבין אישית. הוא למעשה יסוד והתווית דרך אלוהית איך ובאיזה אופן עלינו לנהוג כך שהדברים ישמעו ויתקבלו..

 

 

לכל אדם עולם שלם של מחשבות, רגשות, חוויות חיים שנוצרות מהמראות השמיעות והתחושות שלו. לא נוכל להיכנס אל המרחב הנפשי של אדם מבלי לבקש את רשותו. כמו שלא ניכנס למרחב פיזי של מישהו אחר ללא התראה או הודעה מוקדמת צלצול בפעמון או נקישה בדלת. כניסה ללא רשות עלולה לגרום לתסכול כעס ואפילו זעם ודחייה. וברמה הנפשית ניתן לחוות מין תחושת ניצול שאי אפשר להסביר במילים.

 
על מנת להצליח להיכנס אל המרחב הנפשי של האדם, אנחנו צריכים לוודא שהוא פנוי לקבל אותנו. הדבר דומה בדיוק כמו שלא ניסע לבקר חבר אם לא נוודא קודם לכן שהוא נמצא בבית ויכול לקבל אותנו. ברמה הנפשית הדבר אינו שונה כלל. אנחנו צריכים לוודא שהאדם פנוי כדי לקבל את המסרים שאנחנו רוצים להעביר לו על ידי התקשורת.

 
כדי לוודא אם הוא פנוי אנחנו צריכים לקרוא לו, ואז לוודא שהוא אכן פנוי על ידי שמפנה את מבטו אלינו. כך נוצר הקליק הראשון של עין בעין המסמן שנוכל להתחיל לדבר. כי לא העיקר לדבר ושהשני ישמע. חשוב לדעת לזהות שהשני קשוב ומוכן לקבל.

 

 
מסביר רש"י(ויקרא א' א') 'לכל דיברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה שנאמר "ויקר אלוהים אל בלעם".

 
למעשה כאן טמון הסוד העמוק ליחסים תקינים ובריאים המחזיקים לאורך זמן. תקרא לפני שאתה מדבר. תקרא לפני שאתה מצווה. לקרוא זה בעצם להזמין את הזולת לשמוע אותך. לא לבוא ממקום של הפתעה או בהלה. ולא לבוא ממקום שהזולת תמיד צריך להיות קשוב אליך ואתה יכול לדבר מתי שאתה רוצה. נתינת כבוד למקום ולמרחב הנפשי של האחר הוא נתינת כבוד לעצמך. נתינת כבוד למקום הוא השורש והיסוד של היחסים התקינים והבריאים.

 

 
בברכת שבת שלום ומבורך
מיכאל אלר
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

זוהי אהבה – מאמרי העידן החדש

פרשת כי תשא – איך לבנות את הקשר הבין אישי ואיך להיבנות ממשברים

 

בפרשת השבוע פרשת 'כי תשא' מתואר המשבר הגדול באנושות והתיקון שלו. משבר האמונה, משבר האמון. ברגע אחד של חולשה נוצר קרע ביחסים בין אלוהים ובני האדם או ביתר עומק בין האדם ועצמו. משבר של אמון הוא משבר בעצם הקשר, ולכן המשמעויות שלו הרות אסון ומרחיקות לכת.. משבר אשר בצורתו החיצונית נראה כדבר מובן ואף מתבקש שהרי בני ישראל ביקשו מנהיג שינהיג אותם, ילך לפניהם יאיר ויראה להם את הדרך. אך כאשר נתבונן נראה כי המשבר עמוק הרבה יותר מכפי איך שנראה כלפי חוץ. זהו משבר באמון. לא פעם אנחנו רואים אנשים שעושים מעשה אשר על פניו נראה פשוט, אבל כשמתבוננים לעומק רואים כי זהו משבר אמוני שקינן זמן רב קודם שהתגלה ונראה בצורתו החיצונית. זהו משבר מצטבר של שנים.

 
ולמעשה, הבגידה הגדולה ביותר יכולה להיות מתוקנת רק על ידי השבת האמון, והשבת האמון נעשית על ידי נתינה ובעיקר נתינת ויצירת אמון בחזרה בין אחד לשני ובינך ובין עצמך. כי נתינה מולידה אהבה, וכשאהבה ממשיכה לאורך זמן, מעמיקה ויוצרת אמון שהוא יסוד נפשי עמוק.

 
כאשר האמונה לא מושרשת בעומק הנפש היא אמונה אינטרסנטית זמנית ולא יציבה. בפרשה שלנו רואים כי ברגע אחד של חולשה, ערפול חושים ואי וודאות, עם ישראל מחליפים את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. מחליפים את האלוהים הרוחני באלוהים פיזי מוחשי ובעצם יורדים ממדרגתם. כל מדרגות האמונה אליהם הגיעו בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני יורדים לטמיון, אלו לא מדרגות שנקנו בעמל ויגיעה.

 

 

להמיר משהו במשהו אחר. להמיר משהו רוחני במשהו גשמי זוהי ירידה בדרגה. אבל הבשורה הטובה היא שכשיש לך את כוח ההמרה אתה יכול להמיר בחזרה. זה אמנם לא יהיה באותה מהירות ובאותה קלות כמו ההמרה הראשונה כי ההמרה הראשונה הייתה המרה ללא מודעות. וכעת אתה צריך להמיר מתוך מקום של מודעות וגם להיזהר לא ליפול חזרה אל הבור שנפער כתוצאה מחוסר המודעות שלך.

 
התפיסה המצומצמת של מה שנראה קיים וכל מה שנמצא זה מה שיש ואם אני לא רואה אז זה לא קיים עבורי. לעומת התפיסה האמונית היא התפיסה שלא תמיד הכל נראה בכלל או לפחות לא הכל תמיד נראה ורוד ולעתים אנחנו צריכים ממש לגלות ולחשוף את האמת לקלף את כל השכבות והכיסויים של עולם השקר. כל האבק שנוצר כתוצאה מההליכה בחושך, באי ידיעה במשך שנים מבלי לדעת לאן הולכים. ולעתים האדם מאבד את הדרך, מתייאש, מאבד תקווה ומרגיש שנותר לבד. מוצא את עצמו ברגעים של בדידות אשר הם הרגעים האמתיים בהם מגיע מבחן האני האמתי שלך האם תאבד את העשתונות ותשבור הכל מתוך כאוס ערפל ואיבוד חושים, או שתאזור אומץ ותלמד לסדר את החלקים מחדש בכדי לחזור אל חוף מבטחים.

 
זה שם הפרשה 'כי תשא' – שמהותה לקבל. לשאת זה לקבל. כשתרצה לקבל את מנין בני ישראל, תספור. על ידי ספירת מחציות השקל שיתנו לך תוכל לקבל את המניין של בני ישראל, לא תוכל לספור את בני האדם בצורה ישירה, כי האדם הוא לא מספר, הוא לא עוד אחד. כל אדם הוא ישות עמוקה ומשמעותית הכוללת בתוכה את כל המחשבות, הרגשות וחוויות החיים שעבר ושצבר על עצמו במהלך שהותו כאן מרגע הלידה שלו.

 

 

לשאת בעול עם הזולת, לעזור לזולת לשאת ולהקל מעליו את הנטל מעל כתפיו זה להיות נשוי. לשאת את השני זה לקבל אותו, לקבל את כל מה שהשני מביא אתו, לקבל את כל תכונותיו על אף מגרעותיו וחסרונותיו. לקבל את השני זה מצב שמתאפשר רק כאשר אתה לומד לקבל את עצמך, את כל החלקים של עצמך את כל החלקים של מי שאתה.  כך האדם כדי לשאת את עצמו הוא צריך לקבל את עצמו. לקבל את כל עצמך כולל הפחדים וחוסר הבהירות של עצמך. לחבק את הפחד ולא להשאיר שום רגש שם לבד מאחור. כי הפחד כמו האהבה הוא חלק ממך ממש, והרגש הזה כמו כל הרגשות מצפים ממך שתקבל תבין תחבק ותכיל אותם, תרעיף עליהם חום ואהבה במקום חוסר הזדהות, ריחוק, ניכור וקור. כי כל רגש של האדם הוא כמו ישות שעומדת בפני עצמה, וברור שאם הילד שלך היה אומר לך שהוא מפחד בחושך לא היית משאיר אותו שם לבד, אלא היית תומך בו ומרגיע אותו. כך אתה צריך להתייחס לכל מי שאתה. לאהוב ולחבק את כל החלקים שלך עצמך.

 
אם אתה עוזב, אתה שובר את האמון ואת החיבור עם עצמך ומותיר חלקים מעצמך פזורים בחלל האוויר ללא שייכות וחיבור. ובעצם כך נשברת האהבה.. אז הפרשה הזאת פרשת 'כי תשא' קוראת לכל אדם לאסוף את עצמו מחדש, לתת ולהשיב את האמון שלו בעצמו ובאחרים הסובבים אותו, ליצור שייכות וחיבור בינו לבין עצמו ובינו לבין אחרים. כי את האהבה צריך ליצור ולבנות צעד אחר צעד בפרט כאשר קורה משבר של אי אמון או בגידה בקשר. כי לעולם אין המשבר או הבגידה באדם, כי אם בקשר. ולכן כדי לאחות את הקשר צריך להשתמש רק בדבק של האהבה על ידי נתינה פיזית, קבלה, הבנה והכלה נפשית.

שבת של אהבה
מיכאל אלר
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

דרך חדשה – מאמרי העידן החדש

בפרשה הקודמת פרשת 'לך לך' ראינו שאברהם יוצא מארצו ממולדתו ומהבית בו נולד, על מנת לבנות את האישיות של עצמו. וראינו שאברהם שונה בתכלית השינוי מנח. הכיוון של נח היה מופנה כלפי פנים, ואילו הכיוון של אברהם היה כלפי חוץ – אב לארם. אברהם הולך החוצה, יוצא לחפש אורחים כדי להביא ולהשיג אנשים פנימה אל האוהל, ואילו נח נכנס פנימה אל תוך התיבה ולא מנסה לקרב את האנשים לדעת האמת יתר על המידה. נח מול אברהם, ייאוש אל מול תקווה. אבדון אל מול בנייה..

 

 

בפרשה זו פרשת 'וירא' שוב אנחנו רואים שהתורה מעמידה אל מול אברהם את לוט בן אחיו. לוט היה בן ביתו של אברהם גדל אצלו ושימש אותו, אך הוא היה שונה בתכלית מאברהם. אברהם זיכך את עצמו על ידי מעשה המילה וזיכוך המידות בחמשת החושים שקיבל על ידי זה את שמו אברהם, תוספת האות ה"א על שמו אברם, להורות שזיכך עצמו עד שהגיע לשלמות על ידי תיקון עצמי. לא ראה את עצמו שלם מלכתחילה אלא בדק וחקר עד שמצא מה צריך לתקן בעצמו. ואילו לוט פשוט הלך בדרכו של אברהם בעיניים עצומות מבלי לבחון את הדברים בעצמו. לוט תמיד היה זה שנסרך אחרי אברהם, כפי שכתוב מעיד "ואת לוט ההולך את אברהם", ללא דעה עצמית, באמונה תמימה ובעיוורון כלשהו. לכן נקרא שמו לוט שהיה לוט בערפל. לעומת אברהם שהיה צלול ונקי בראייתו, עד כדי שאלוהים נגלה אליו ובא לבקר אותו כשהיה חולה לאחר המילה.

 

 

נח מצד אחד ולוט מצד שני ואברהם באמצע. אברהם סולל את הדרך הנכונה.. כל העולם מעבר אחד של הנהר ואילו אברהם החלוץ שסולל וטווה את הדרך החדשה והוא מהעבר השני לכן נקרא אברהם העברי. אברהם גם נקרא איתן האזרחי משום שהדרך אותה סלל היא הדרך האיתנה. אברהם נותן לנו גם את המצפן ומראה את הכיוון שצריך ללכת וגם מראה ונותן את הדרך שצריכה להיות בחקירה מצד אחד ובאמונה מצד שני כאשר גילה שזאת האמת, הלך בדרך של אמונה שעליו נאמר "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

 

 

נח היה יותר מידי כלפי פנים ואילו לוט היה יותר מידי כלפי חוץ, מכניס אורחים ולא בוחן את ההשלכות של זה, כי לא הייתה לו מטרה בהכנסתם, משאין כן אברהם שהיה במידה שווה פנים וחוץ, מדויק ביחס שלו כלפי פנים וכלפי חוץ ובכוונתו לקרב את אורחיו לאלוהים. מכאן למדנו, כשאדם מנהיג את החיים שלו ללא כיוון או וגם ללא מודעות אז לחיים שלו אין משמעות והם הולכים לא בדרך הנכונה.

 

 

לנח לא היה מודע ולא פיתח את הכיוון שלו החוצה, וכשאין כיוון לא יעזור מה שתעשה, כי הכל לוקה בחסר. זה כמו שתתחיל לרוץ, תתאמץ ותקבע לך יעד להגיע אליו, אבל אתה לא בכיוון הנכון..

 

 

ללוט הייתה את מידת החסד ללא אבחנה וזה נבע מכך שלא הייתה לו היכרות עצמית, לא פיתח את האינדיבידואליות שלו ביחס לעצמו, סמך ונשען על אברהם, הוא תמיד נגרר ונסחב אחרי אברהם. כשאין מודעות לאישיות העצמית, אין דיוק. וכשאין דיוק יש בהכרח זיוף. אז חסד מזויף לא מוביל למקומות טובים.

 

 

אם כן, צריך גם מודעות לדעת בכל רגע נתון מה המחשבה שאתה חושב כעת והאם היא מסונכרנת עם הרגשת הלב שלך, כלומר שיהיה פיך ולבך שווים. וגם צריך לדעת את האסטרטגיה שלך, מה הכיוון שלך והאם אתה בכיוון הנכון. רק על ידי שני האלמנטים הללו נוכל לחיות בקו האמצע כפי שאברהם הנחיל לנו..

 

 

רבים מבני האדם לא ראו מודל טוב לחיקוי במערכות היחסים שלהם, וגם אלו שכן ראו מודל טוב לחיקוי עדיין לא יודעים ממה מורכבת מערכת היחסים, כך שמקסימום הם יוכלו להעתיק אותה לביתם אבל לא לדעת ללמד ולהעביר את הנוסחה להצלחה אל ילדיהם, וגם לא להצליח לנהל אותה.. לשם כך נצרכת לכל אדם מידה רבה של מודעות. ראשית שידע את עצמו, שיכיר ממה הוא מורכב איזה תכונות יש בו איזה כוחות פנימיים מה ההרגשות שלו מה המחשבות ומה מתניע כל הרגשה או מחשבה. וגם שידע ויבין את הסובבים אותו, לדעת להקשיב מה הם חושבים ואיך הם רואים ומבינים את הסביבה שלהם. על ידי זה תוכל לשלוט במחשבותיך ולהצליח לנהל את רגשותיך, וכך לחיות חיים שלווים ורגועים באמת..

לך אל עצמך – מאמרי העידן החדש

"מיליוני אנשים מחליטים לא לגדול, הם נשארים זרעים, הם נשארים פוטנציאלים, הם אף פעם לא הופכים למציאות, הם לא יודעים כלום, הם ריקים לחלוטין, הם ריקים לגמרי, איך הם יכולים להתייחס?

כן, יש סוג של יחסים, אבל זה לא עניין של התייחסות, זה יחסים של החזקה; הבעל מחזיק באישה, האישה מחזיקה בבעל, ההורים מחזיקים בילדים, וכך הלאה.. אבל להחזיק הוא לא להתייחס. למעשה להחזיק הוא להרוס את כל האפשרויות של התייחסות.

אם אתה מתייחס אתה מכבד, וכשאתה מכבד אתה לא יכול להחזיק. אם אתה מתייחס, יש כבוד רב. אם אתה מתייחס, אתה מתקרב מאד, באינטימיות עמוקה, חופף. עדיין החופש של האחר לא מתערב, עדיין האחר נשאר עצמאי"

                                                                                                                            ~ אושו ספר החוכמה

 

 

למעשה אברהם אבינו הוא האדם הראשון שיוצא מתוך עצמו. ראינו בפרשה הקודמת פרשת נח המתארת את נח כאיש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח. ויש שדרשו את נח לגנאי, שרק ביחס לדורו הוא היה צדיק, אבל אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לצדיק. ולמעשה תכונתו של נח הייתה לדאוג לעצמו, שיהיה לו טוב, ועל כן נח נקרא 'איש הפרווה', שדואג להתחמם בעצמו. נח היה איש צדיק אבל הוא הלך רק עם אלוהים. נח היה ממוסגר בתוך התיבה שבנה לעצמו. הכיוון של נח היה פנימה אל עצמו.. נח למעשה איבד את התקווה והאמון בעולם מרוב שהסתגר אל תוך עצמו. צדיק הוא האדם הנמדד במערכות היחסים שלו עם האלוהים.

 

 

לעומתו, עומדת וניצבת דמותו של אברהם אבינו האב הראשון שמוציא את עצמו מהכוח אל הפועל, הוא האב הראשון של מידת החסד המביאה לידי ביטוי את הנתינה, או היציאה כלפי חוץ.. עד כדי שהוא בעצמו הופך להיות חסד, בונה אוהל ולו ארבע כניסות בו יוכלו כל עוברי אורח להיכנס ולסעוד את לבם בכל עת שירצו, והכל כדי ששמו של ה' יתפרסם ויתגדל בעולם.. למעשה התרחבות העולם מתחילה מאברהם ולא מנח. אברהם הוא האב הראשון שסולל את הדרך אל החופש האמתי.

 

 

אבל אלוהים אומר לאברהם, אם אתה מכניס אורחים ועדיין אתה דואג לפרסם את שמי בעולם זה טוב כי אתה בונה איתי מערכת יחסים חזקה ויציבה, וזה עדיין לא שונה בהרבה מהגישה של נח. אבל אתה הראשון שצריך ללמוד וללמד את השורש של כל זה בעולם. והשורש של זה, זה ההכרה של מי אתה, ועל ידי שתכיר מי אתה, תוכל לצאת ולפרסם את עצמך בעולם. אלוהים אומר לאברהם שים לב שהכיוון שלך יהיה כלפי חוץ, שאתה יוצא מעצמך. לך לך. אתה בונה את עצמך על ידי זה שאתה יוצא מעצמך, מהמחשבות רק לטובתך האישית, מהאינטרסים האישיים ששייכים רק לך.. צא ואל תחשוש, כי האדם עושה את המקום ולא המקום עושה את האדם. אלוהים לכאורה לא צריך פרסום, כל מי שצריך פרסום זה האלוהים כשהוא בצורת אדם.

 

 

פרסום על ידי הכרת האור הפנימי שנמצא בתוכך, על ידי שתכיר את המהות הפנימית שלך לא ממקום של גאווה, אלא ממקום של ייחודיות וייעוד פנימי ששייך רק לך. אם וכאשר אתה בא מהמקום הזה, אז אתה מפרסם את שמי בעולם בצורה שאני רוצה שיתפרסם. ולכן אלוהים אומר לאברהם – לך לך, ולא בוא אל עצמך. כי בעצם כשאתה בא אל עצמך אתה רואה את העולם בראייה מצומצמת ולא בראיה מרחבית כוללת. ורק כשאתה יוצא מעצמך אתה יכול באמת לבוא אל עצמך.

 

 

"למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון(ריח טוב) מוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית ולא היה ריחה נודף. כיוון שהייתה מיטלטלת היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם"

                                      ~ מדרש בראשית רבה     

 

 

 

אברהם אבינו בעצם היה האדם הראשון שיצא מרמת הפוטנציאל והפך להיות מציאות, המציאות שבנה לעצמו על ידי שיצא מעצמו, מההרגלים, מהדעות הקדומות שהיו לו. הוא האדם הראשון שחקר את מהות ומשמעות הבריאה, ומימש את הפוטנציאל שלו. הוא היה האב הראשון שסלל לנו הבנים את הדרך למימוש הפוטנציאל. הוא היה האב הראשון שלימד אותנו מהם מערכות יחסים אמתיות במציאות העוברת ושבה בדרכים, במהמורות ובנפתולי החיים השונים.

 

 

נסיבות החיים מוציאים אותנו מאזורי הנוחות שלנו על מנת שנוכל להתחיל לחפש ולמצוא את עצמנו כדי שנוכל לגדול ולפתח אישיות עצמית המודעת לעצמה זו העושה את תפקידה בעולם הזה על פי הייעוד שלה. כך אנחנו מתבגרים, כך אנחנו מתחתנים כדי לתת ולצאת מהמקום הנוח שאנחנו מבקשים שיישאר רק לעצמנו. כך אנחנו לומדים לשתף ולהשתתף לצאת החוצה ולהתגלות.

 

 

 

 

שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר