הכרת הטוב – מאמרי העידן החדש

פרשת כי תבוא

 

בפרשה שלפנינו ישנם כמה דגשים שראוי לתת עליהם את הדעת. הם נוגעים באופן ישיר אל מערכות היחסים שאנו מנהלים עם עצמנו עם בן הזוג שלנו ועם הילדים שלנו. בפרשה זו אנחנו נחשפים אל מערכת היחסים הכי עמוקה שקיימת, הלא היא מערכת היחסים של האדם עם הבורא. במערכת יחסים זו נלמד כמה כללים שיעזרו לנו להיכנס בביטחון ובעוצמה אל מערכות היחסים האחרות שאנו מנהלים.

 

הפרשה פרשת כי תבוא מתחילה בהנחיות לאדם המגיע אל הארץ מה עליו לעשות ואיך עליו להתנהג. לאחר דרך ארוכה מייגעת ומפרכת מגיעים סוף סוף לארץ ישראל. ועלינו לדעת כי בכל סיום של תהליך יש בו מין ההתחלה של משהו חדש אתגרים חדשים ועוצמות חדשות של התפתחות. כאן יש סיום תהליך ההגעה לארץ ישראל, הארץ המובטחת לאחר שנים של גלות. ובכניסה אל הארץ יש מין תחושה של הגעה אל המנוחה והנחלה ואולי גם רפיון מסוים ביחס למי שאנחנו, הנה הגענו אל נקודת היעד ועכשיו אפשר לנוח. מין מנוחה של הגעה אל היעד… ודווקא כאן נדרשים תכונות של אומץ והתגברות. ההתאמצות הזו תביא אותנו אל המנוחה האמתית כי בהגעה אל היעד פיזית זה לא מספיק ישנו גם מעבר והגעה אל היעד התודעתי הנפשי והרגשי ואל היעד הזה עלינו לעבור דרך דיבורים ומעשים. כאן בעצם הסתיים התהליך של הבורא שהביא אותנו אל המקום המובטח וכאן בעצם מתחילה העבודה של האדם ביחס לבורא. כן גם במערכות היחסים שלנו אנחנו מצפים כל כך הרבה שנים לזוגיות או לנישואין והנה מגיע הרגע בו אנו נישאים נכנסים לבית משותף ומתחילים לנהל חיים משותפים וכאן מתחילה ההתמודדות האמתית. והרגע הזה יכול להיות רגע של רפיון ומנוחה בזמן שבדיוק זה הרגע בו אנחנו צריכים לאזור אומץ ולהתחיל את החיים מתוך יציבות וחוזקה פנימית. להעניק ולתת את כל מה שלמדנו וצברנו כל השנים כעת להיות שותפים פעילים במערכת הזוגית אליה נכנסנו. תארו לעצמכם שאתם נוסעים במשך שעות ואתם מגיעים אל היעד. מה הדבר הראשון שאתם עושים? בדרך כלל רובינו נחים ונרגעים מהדרך. אז אין בעיה במנוחה והיא צורך בסיסי, אבל עלינו לדעת לשם מה הגענו אל היעד הזה ומהי הדרך שעשינו בכדי להגיע לכאן. כך הדבר דומה גם בלידת ילד או במעבר דרך כל מיני פיתולים של שבועות ללא שינה מסודרת או התמודדויות אחרות.. אתגרים שונים בדרך והגעה אל נקודות בחיים שאנחנו מבקשים את רגעי המנוחה שלנו. עלינו לזכור כי אלו הרגעים הם הרגעים המשמעותיים בחיים שלנו כאן נמדדת העמידה האיתנה והם אלו שמגדירים את ההורות שלנו. לנוח זה וודאי נצרך אך לא לשכוח את הדרך ואת נקודות היעד שהצבנו לעצמנו באתגר הגדול אתגר ההורות. אתגר הזוגיות אתגר היחסים ואל מה שאנו מייחלים לעצמנו לחיות במערכות יחסים בריאות טובות ופוריות.

 
אם ניתן לכמת את כל הפרשה למשפט אחד נוכל להבין את המסר כי הסוד של הפרשה זה: אל תהיה כפוי טובה.

 

 

תלמד להודות, תלמד להגיד תודה על מה שקיבלת. תלמד להגיד תודה על ההישגים שלך, על כברת הדרך שעשית מהרגע שיצאת מהמצרים של עצמך עד שהגעת אל הארץ המובטחת, אל האדמה הפיזית, אל היציבות התודעתית. תלמד להודות על הרגעים שהגדירו אותך, עיצבו ויצרו את מי שאתה.

 

 

ובעצם יש כאן שלוש דרגות של עומק זו לפנים מזו..

הדרגה הראשונה זה; אל תהיה כפוי טובה. אל תבגוד, אל תזלזל, אל תאבד אמון. אתה מקבל כל יום כל כך הרבה דברים ויש להימנע מלהיות כפוי טובה. ביחס אל עצמך תראה את הקיים כבר בך ובסביבתך. תתחבר אל היש והטוב. תהיה מודע לכל מה שיש לך כבר כאן ועכשיו.

הדרגה השנייה זה; להודות על האמת. לחפש את האמת האובייקטיבית שבכל דבר ובפרט לראות דרך עיני האמת האלה את עצמך.

והדרגה השלישית זה; לומר תודה, בקול רם. ממקום של שלמות הנפש ולא ממקום של אין ברירה.

 

ולא די באמירה תודה אלא צריך לעשות מעשים בפועל מעבר למילים שמראים ומבטאים את אהבתך ואת הכרת התודה והטוב שלך.

 
זה מתחיל בסור מרע – אל תהיה כפוי טובה. וממשיך ומגיע עד "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך" – דברים כו' יא'. יש אנשים שמתלוננים ויש שמודים כי לא נעים להם, בלית ברירה ובאילוץ ויש שמודים בשמחה. ואתה צריך לעבור את כל המעברים האלה כדי להודות בשמחה. והאמת שעברנו מיציאת מצרים דרך כל המעברים האלו. עברנו דרך חוסר אמון ואיבוד קו הסבלנות והתקווה כפי שהפסוק מתאר "ולא יכלו לשמוע אל משה מקוצר רוח מעבודה קשה". אז, וודאי לא יכולנו להודות כי היינו שקועים בעבדות מצרים ובהישרדות יומיומית, לא ידענו מה ילד יום ולאן נמשיך מכאן והאם נשרוד… לאחר מיכן עברנו וראינו נסים וקיבלנו את השליו ואת המן, חווינו את קריעת ים סוף מלחמות וכניסה לארץ ישראל. אלו הם תהליכים שמעבירים אותנו טרנספורמציות התפתחותית מעבדות לגאולה תהליכים שעוברים מהשלב של "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי". וכאשר אתה כבר כאן בישראל, במקום שייחלת לו זמן כה רב, אתה עלול לשכוח את הדרך, את כל הטוב.. כי זה לא ממש קרה לך, זה קרה לאבותיך ואתה לא ממש קשור לכל ההיסטוריה הזאת. אבל למעשה כל העניין של התודה הוא זיכרון הטובה. וזה העניין של אל תהיה כפוי טובה ורוב ככל מצוות התורה הם זכר ליציאת מצרים ועניינם זיכרון. לזכור את הטובה בה אתה שרוי כרגע.

 

 

יש בזה לזכור מצד אחד את הרגע, את רגע ההווה הזה, לראות כמה טוב יש בו. ומצד אחר לראות את הדרך ולזכור מאיפה באנו. שני הדברים הללו יחד יוצרים את הכוח ואת המוטיבציה להשקיע ולתת, להוקיר טובה ולהודות על הטוב הקיים ועל הדרך בה עברנו כדי להיות מסוגלים להכיל את כל הטוב הזה. הדרך יוצרת את הכלי שאנחנו הכלי שיהיה מוכן לקבל את הטוב. ורגע ההווה הזה דורש הכרה ומוכנות לפעול כפי התפתחותנו.

 

שבת של שלום וברכה טובה ותודה

מיכאל אלר

ענווה ביחסים – מאמרי העידן החדש

מאמר פרשת בהר

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"(ויקרא כה' א').

 

ככל שנכנסים לעובי הקורה של היחסים בין בזוגיות ובין בנישואין רואים כי היחסים הבינאישיים דורשים גמישות מחשבתית ורגשית. ככל שתהיה יותר גמיש במחשבה תוכל לצלוח ביתר קלות את מה שהחיים מזמנים לך. אינך יכול לעמוד על דעתך כאשר יש לזולת דעה אחרת משלך או דעה סותרת לשלך. אמנם, האם זה נכון לוותר ביחסים? כמה מתי והאם בכלל? מסתבר שגם זאת בעיה, כי יחסים בנויים על יחס בין מישהו שהוא יותר דומיננטי ומישהו פחות, ולאו דווקא במובן הכוחני. תמיד יהיה מישהו שיוותר יותר ובמשך הזמן ירגיש מנוצל, ויהיה את זה שינצל תמיד את הוויתור של השני.

 

אז מה לעשות??
התרופה והתשובה לדבר היא תמיד לשמור על איזון בפרט ביחסים בין אנשים. והאיזון שבין ויתור לעמידה על שלך היא הקו הדק העומד בין ענווה לגאווה. והכלל הוא לחפש תמיד לבוא בזוגיות למקום של שלמות. כאשר אתה רואה רק את הצד שלך אתה לוקה בחסר, כי אין לך את נקודת המבט של בן/בת הזוג שלך או הילד שלך. אז אם אתה עומד רק על זה שאתה צודק, מלבד זה שאתה מפספס את נקודת המבט של השני כדי להשלים לך את התמונה. אתה גם מפספס את מהות הזוגיות או מהות היחס שלך עם הילד שלך. שהרי מהות הזוגיות והחינוך היא לעבוד על האגו. וכאשר אתה נשאר ועומד על דעתך אתה נשאר באגו שלך. ובעצם נשאר לבד..

 

 

ענווה ביחסים. מהי ענווה? על מה היחסים עומדים??

 

 

ענווה היא הכרת האני האמתי שלך ונקיטת פעולות מחשבות והרגשות מאותו אני. אחרת זוהי גאווה כאשר אתה חושב שאתה יודע מי אתה ואתה לא באמת מי שאתה חושב שאתה..

 

 

הר סיני הוא ההר הנמוך ביותר, ההר שנבחר מבין כל ההרים לתת עליו את התורה, את ההוראה, את המצוות, את החיבורים של האדם עם הבורא, את הברכות וההנחיות הכי גדולות כדי לחיות בנוחות מקסימלית בעולם הזה.. כי זאת מהות כל היחסים שנרקמים בין אלוהים לאדם, בין אדם לחברו ובין האדם לעצמו.

 

 

אדם מתגאה דומה לאדם שעומד על הר ומתגאה על גובהו. וודאי כל בר דעת מבין שאין הגובה הזה בא מעצמיותו, כי אם מגובה ההר שעליו הוא עומד. רק דבר שעבדת עליו ועמלת להשיג אותו, יכול להיות שייך לך ואתה גם לא צריך לדאוג שמישהו יקח לך אותו.. רק בזה תקבל סיפוק מפרי עמלך.

 

 

גאווה עניינה אחיזה, אחיזה בדעה שלך מבלי להתחשב בדעת הזולת. תוכל לזהות אם אתה כזה או לא, על ידי שתשאל את עצמך: האם ועד כמה יש לך אחיזה בדברים. וכל זה קשור לאמונה שלך,כי האמונה אומרת שיש משהו שאתה לא רואה ואתה צריך ללבן אותו על ידי תקשורת עם הזולת..

 

 

הפרשה פרשת 'בהר' מדברת על היום השביעי, על השנה השביעית, על שנת החמישים.. יש יום אחד בשבוע בו אתה משוחרר מעבודה, שנה אחת פעם בשבע שנים בה האדמה נחה, ופעם ב-49 שנים שוב.. כאשר גולת הכותרת היא התפיסה "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי"(ויקרא כה' כג') והרעיון הוא אמונה, שחרור, עזיבה. כי האדם מטבעו נוטה להחזיק לצבור ולרכוש, ולמעשה להיתפס ברכוש ולעזוב את הקב"ה. להיתפס בחומר ולעזוב את הרוח.. ואילו הקב"ה אומר, אל תחשוב שזה שלך, אל תחשוב שהארץ שלך.. זה שלי – "כי לי הארץ". ולא רק הארץ אלא, אין לך מקום כי אתה צריך להבין שאני המקום ולא הארץ הפיזית.. אז אתה יכול לשבת בארץ אבל אתה גר. ואתה יכול להיות תושב בארץ רק כאשר "אתם עמדי". וזאת כדי לזכור כי גרים הייתם בארץ מצרים. כדי לחיות ולהיות במצב של חמלה ולא במצב של גאווה.. רק במצב של ענווה אתה יכול להיכלל בבורא ולהרגיש עמדי – ביחד אתי ולא לבד.

 

 

אם כן, העזיבה שלך קשורה למידת האמונה שלך. מידת הביטחון שלך נמדדת ונקבעת על פי מידת האמונה שלך. אם אתה דואג מה תאכל או מה יהיה.. אתה מחוסר אמונה. כן, דאגה וגאווה הולכים יחד, ושניהם נובעים מחוסר אמונה. נמצא שאם אתה מחזק את האמונה שלך אתה יכול להיות בטוח בעצמך. האמונה שהכל לטובה האמונה שכל מה שיקרה לך הוא רק לטובתך העליונה. למרות שכרגע זה אולי נראה מדאיג או אולי לא מציאותי.. לא תמיד ניתן לראות את הסך הכולל של הדברים. ולפעמים עולות שאלות כמו: איך אפשר לחיות 3 שנים בלי לזרוע ולקצור? בלי לעבוד את האדמה?? תזכור כי לאמונה יש מציאות אחרת, זה נתיב אחר.. מציאות שונה מהראיה הרגילה של העין האנושית הסטנדרטית. שאיננה נראית לעין בן אנוש אלא למי שבחר לראות את העולם מהפרספקטיבה הזאת.

 

 

שבת מבורכת ושלווה
מיכאל אלר

יחסים רגועים – מאמרי העידן החדש

פרשת השבוע פרשת אמור. הפרשה מתחילה במילים "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם.."(ויקרא כא' א').

 

במאמר זה נתבונן איך ניתן להגיע למצב של שלווה ומנוחה ביחסים? ידוע שכל היחסים עומדים על יסוד אחד של תקשורת. תקשורת בינאישית מהותה לדעת לשמוע להבין ולדבר בזמן ובמקום הנכונים, כי התקשורת בנויה על – דיבור והקשבה. ולמעשה, כאשר נתבונן נוכל לראות כי ישנם שני גורמים עיקריים לנסיגה במערכת הזוגיות ובנישואין. והם; שחיקה ושתיקה. כאשר נכנסים לשגרת היומיום ולא יודעים לתפעל ולהזין את המערכת הזוגית אז היא מתחילה להתפורר ולהיעלם. לעומת זאת, כאשר יודעים לתפעל לנהל ולתחזק את המערכת הזוגית, היא פורחת ומשגשגת.

 

 

והיסוד הוא פשוט לדבר, תאמר את אשר על לבך. לטוב ולמוטב.. אם אתה מרגיש את האהבה פשוט לומר 'אני אוהב אותך' עם כל הכוונה והעצמה שמילים אלו מכילות בתוכן. כמובן כשזה בא מהלב המילים הן רק כיסוי וחלק ממה שאתה מרגיש.. וכאשר משהו מפריע או מעיק עליך פשוט תאמר מה מפריע, אל תאגור דברים בבטן, זה עלול להתפוצץ בזמן ובמקום אחר.. מה שחשוב לזכור זה; לשמור על כבוד ויחס הולם, אל תזלזל אל תשפיל. כשאתה שומר בבטן זה בסוף מתפרץ.. אנשים לא מבינים אותך וזה כואב ומתסכל.. הדבר דומה לאדם שמגיע לרופא בשל כאביו, והרופא שואל אותו, מה כואב לך? והוא אומר כואב לי אני לא יודע מה.. וודאי שהרופא יתקשה להבין מה כואב.. וודאי שביחסים הנושא של הרגשות מאד חשוב וחשוב לשתף את הרגשות..

 
תוכל לעקוב אחרי התקשורת ביניכם ולדעת היכן הזוגיות שלך עומדת, דרך התקשורת ביניכם שמורכבת מדיבור והקשבה. אם יש שקט רב מידי והשקט נושא עמו אי נוחות, או שיש שתיקה של רעם, שתיקה שמובילה לכעס התפרצות וצעקה אחר כך. או שלפעמים כבר יש שקט מאד עמוק של כאב שבחר להתכסות בשתיקה שמחפשת הזדמנות לפרוץ. ולפעמים הפרץ גם מלווה בשתיקה עמוקה. או בהתפרצויות של הערות בלתי נשלטות על כל דבר..

 
כל אלה אינם שקט של שלווה מנוח ומרגוע ואינם היעד שאליו חפצת להגיע. שקט של שלווה הוא שקט בו אתה מרגיש בנוח שקט הממלא את חלל החדר בכבוד, בהערכה, בהערצה, זהו שקט של אחרי המילים. שקט של אהבה, שקט שאין צורך במילים, ואף מילה לא תוכל לבטא את הקשרים הסמויים שנרקמים במבט עין אחד, במחווה, או אפילו במחשבה או העברת רגשות ללא מילים.

 

 

שקט כזה נוצר אחרי שנים של עמל ויגיעה להבין את בן/בת הזוג, להבין את הצרכים הפיזיים והנפשיים רגשיים שלהם. להבין כל אחד את עצמו, להבין את האחר, ולהבין שגם לזוגיות יש ישות משלה, להבין את החוקים של בני האדם, להבין את החוקים שפועלים על גברים ונשים, להבין את ההבדלים ואת המשותף, להבין איך הדברים פועלים. מה כל אחד מהם צריך, להבין את חוקי המשחק של התקשורת, להבין את היסודות הבינאישיים, מה עושה טוב, מה מרגיז, מה מרגיע וכך הלאה..

 

 

אם כל אחד יחשוב רק על עצמו, נקבל כאוס מוחלט ביחסים, נקבל נפרדות ונחיה בפירוד מוחלט, גם אם נמשיך לראות שאנחנו חיים יחד תחת קורת גג אחת. משהו קרוע, שבור ומנותק מבפנים. אך אם נעשה מאמץ כביר כדי לאחות לחבר ולזכור שאנחנו בכלל יחידה אחת, נוכל לצלוח כל מכשול, ואף להתחזק ולאושש זה את זה. נוכל לחסוך עגמת נפש ונוכל לזהות מבעוד מועד כל חשש לנסיגה ביחסים.

 

 

תקשורת היא אומנות של ממש. היא האומנות שעוסקת ביחס שבין דיבור לשתיקה. זוהי אומנות לדעת מה לדבר, מתי, כמה ואיך. כך בצורה שלמילים יהיה משמעות ומשקל ולא סתם גיבובים של קולות חסרי משמעויות ההופכות לכעס, התמרמרות ואכזבה. לפעמים אנחנו מחטיאים את המטרה או נכשלים בלשוננו כאשר אין לנו כוונה במילים שיוצאות מהפה. או כאשר יש לנו כוונות אחרות מהמילים הנאמרות. מניפולציות שכאלה רק מרחיקות אותנו מהמטרה הראשונית שהצבנו לעצמנו. פשוט שכחנו. שכחנו מי אנחנו. שכחנו את השלום. שכחנו את החיבור את האהבה את הפרפרים. שכחנו את החופש ואת החירות שלשמה נוצרנו ועדיין ממתינה לנו שנפנים את העובדה שהיא עדיין קיימת.

 

 

משהו משמח אותך? תדאג לשתף ולספר. משהו מפריע לך? תמצא את הזמן לדבר על זה ברגישות ומבלי לפגוע או להשפיל. אתה לא צריך להשפיל כדי להצליח להוציא את המילים. אתה לא צריך להוריד את השני כדי לעלות. אתה צריך להיות מחובר לעצמך בצורה כל כך טובה וחזקה, מצב של שלמות עצמית. להאמין בעצמך. להכיר כל חלק וחלק מחלקי הנפש שלך. ורק כך תוכל להיכנס ולהיות חלק ממערכת זוגית שמתפקדת ועובדת..

 
לא תמיד אתה צריך לדבר, לפעמים חלק מהאמירה שלך זה השתיקה, בשתיקה שבאה ממקום רגוע ובטוח בנפש היא שתיקה במקום הנכון, שתיקה שאומרת כבוד, הכלה, אהבה, כי בעומק התפיסה של הרגשות נוכל לראות כי לרגשות אין מילים, וזה לא תמיד עוזר שאתה אומר 'אני אוהב אותך', כי לזולת יש רגשות והוא שומע דרך הרגשות שלו. אז יתכן ואמרת 'אני אוהב אותך', אבל הזולת שומע 'אני שונא אותך'. או נכנס למצב של כוננות 'מה עכשיו הוא יבקש ממני?' זה יכול לעורר בו אנטגוניזם כי במשך זמן היכרותכם היו הרבה פגיעות, זלזול, וכו'.

 
אז תתחיל לדבר עם עצמך, לחקור את עצמך את מחשבותיך, את הרגשותיך ואת רצונותיך וצרכיך.. עד שתבין. תבין מי אתה.. ואז תגיע למצב של שקט נפשי, מצב של תשובה רוגע ושלווה. ואז תוכל להקשיב למילים של בן/בת הזוג שלך או הילדים שלך. כשהם יהיו בטוחים שאתה שם שומע וקשוב לכל צורכיהם, תגיע למצב של שלווה ומנוחה ביחסים.

 

 

שבת שלום ומבורך

ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

הסוד ליחסים תקינים – מאמרי העידן החדש

מאמר פרשת ויקרא – "ויקרא אל משה וידבר אליו" – הסוד ליחסים תקינים

 

 

לא פעם אנחנו שומעים אמירות של הורים לילדים 'כבר מיליון פעם אמרתי לך'. אומרים וחוזרים ואומרים, מגבירים את הטון מתרגזים ועדיין הדברים לא נשמעים ולא מיושמים. כפועל יוצא אנו נותרים מתוסכלים וכעוסים על כך שאנחנו אומרים משהו והילד לא מקשיב. אומרים משהו ובן הזוג ממשיך בשלו כאילו לא שמע, או לפעמים אפילו אומרים כמה פעמים את אותו דבר ואין כל הנעה לפעולה. ואנחנו מרגישים כאילו הקול שלנו הוא קול קורא במדבר. האם שאלתם את עצמכם מהו הגורם השורשי לכך? האם ואיך ניתן לתקן? איך נוכל לדבר כך באופן שהדברים ישמעו ולא יפלו על אוזניים ערלות?

 
ספר ויקרא פותח במילים "ויקרא אל משה וידבר אליו". לכאורה צריך להבין את כפילות המילים – ויקרא וידבר? בשורש הדברים מובא כאן יסוד עצום המסתתר במילים פשוטות אלו. את יסוד זה נוכל ללמוד מהפרשה אל נושא התקשורת הבין אישית. הוא למעשה יסוד והתווית דרך אלוהית איך ובאיזה אופן עלינו לנהוג כך שהדברים ישמעו ויתקבלו..

 

 

לכל אדם עולם שלם של מחשבות, רגשות, חוויות חיים שנוצרות מהמראות השמיעות והתחושות שלו. לא נוכל להיכנס אל המרחב הנפשי של אדם מבלי לבקש את רשותו. כמו שלא ניכנס למרחב פיזי של מישהו אחר ללא התראה או הודעה מוקדמת צלצול בפעמון או נקישה בדלת. כניסה ללא רשות עלולה לגרום לתסכול כעס ואפילו זעם ודחייה. וברמה הנפשית ניתן לחוות מין תחושת ניצול שאי אפשר להסביר במילים.

 
על מנת להצליח להיכנס אל המרחב הנפשי של האדם, אנחנו צריכים לוודא שהוא פנוי לקבל אותנו. הדבר דומה בדיוק כמו שלא ניסע לבקר חבר אם לא נוודא קודם לכן שהוא נמצא בבית ויכול לקבל אותנו. ברמה הנפשית הדבר אינו שונה כלל. אנחנו צריכים לוודא שהאדם פנוי כדי לקבל את המסרים שאנחנו רוצים להעביר לו על ידי התקשורת.

 
כדי לוודא אם הוא פנוי אנחנו צריכים לקרוא לו, ואז לוודא שהוא אכן פנוי על ידי שמפנה את מבטו אלינו. כך נוצר הקליק הראשון של עין בעין המסמן שנוכל להתחיל לדבר. כי לא העיקר לדבר ושהשני ישמע. חשוב לדעת לזהות שהשני קשוב ומוכן לקבל.

 

 
מסביר רש"י(ויקרא א' א') 'לכל דיברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה שנאמר "ויקר אלוהים אל בלעם".

 
למעשה כאן טמון הסוד העמוק ליחסים תקינים ובריאים המחזיקים לאורך זמן. תקרא לפני שאתה מדבר. תקרא לפני שאתה מצווה. לקרוא זה בעצם להזמין את הזולת לשמוע אותך. לא לבוא ממקום של הפתעה או בהלה. ולא לבוא ממקום שהזולת תמיד צריך להיות קשוב אליך ואתה יכול לדבר מתי שאתה רוצה. נתינת כבוד למקום ולמרחב הנפשי של האחר הוא נתינת כבוד לעצמך. נתינת כבוד למקום הוא השורש והיסוד של היחסים התקינים והבריאים.

 

 
בברכת שבת שלום ומבורך
מיכאל אלר
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

זוהי אהבה – מאמרי העידן החדש

פרשת כי תשא – איך לבנות את הקשר הבין אישי ואיך להיבנות ממשברים

 

בפרשת השבוע פרשת 'כי תשא' מתואר המשבר הגדול באנושות והתיקון שלו. משבר האמונה, משבר האמון. ברגע אחד של חולשה נוצר קרע ביחסים בין אלוהים ובני האדם או ביתר עומק בין האדם ועצמו. משבר של אמון הוא משבר בעצם הקשר, ולכן המשמעויות שלו הרות אסון ומרחיקות לכת.. משבר אשר בצורתו החיצונית נראה כדבר מובן ואף מתבקש שהרי בני ישראל ביקשו מנהיג שינהיג אותם, ילך לפניהם יאיר ויראה להם את הדרך. אך כאשר נתבונן נראה כי המשבר עמוק הרבה יותר מכפי איך שנראה כלפי חוץ. זהו משבר באמון. לא פעם אנחנו רואים אנשים שעושים מעשה אשר על פניו נראה פשוט, אבל כשמתבוננים לעומק רואים כי זהו משבר אמוני שקינן זמן רב קודם שהתגלה ונראה בצורתו החיצונית. זהו משבר מצטבר של שנים.

 
ולמעשה, הבגידה הגדולה ביותר יכולה להיות מתוקנת רק על ידי השבת האמון, והשבת האמון נעשית על ידי נתינה ובעיקר נתינת ויצירת אמון בחזרה בין אחד לשני ובינך ובין עצמך. כי נתינה מולידה אהבה, וכשאהבה ממשיכה לאורך זמן, מעמיקה ויוצרת אמון שהוא יסוד נפשי עמוק.

 
כאשר האמונה לא מושרשת בעומק הנפש היא אמונה אינטרסנטית זמנית ולא יציבה. בפרשה שלנו רואים כי ברגע אחד של חולשה, ערפול חושים ואי וודאות, עם ישראל מחליפים את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. מחליפים את האלוהים הרוחני באלוהים פיזי מוחשי ובעצם יורדים ממדרגתם. כל מדרגות האמונה אליהם הגיעו בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני יורדים לטמיון, אלו לא מדרגות שנקנו בעמל ויגיעה.

 

 

להמיר משהו במשהו אחר. להמיר משהו רוחני במשהו גשמי זוהי ירידה בדרגה. אבל הבשורה הטובה היא שכשיש לך את כוח ההמרה אתה יכול להמיר בחזרה. זה אמנם לא יהיה באותה מהירות ובאותה קלות כמו ההמרה הראשונה כי ההמרה הראשונה הייתה המרה ללא מודעות. וכעת אתה צריך להמיר מתוך מקום של מודעות וגם להיזהר לא ליפול חזרה אל הבור שנפער כתוצאה מחוסר המודעות שלך.

 
התפיסה המצומצמת של מה שנראה קיים וכל מה שנמצא זה מה שיש ואם אני לא רואה אז זה לא קיים עבורי. לעומת התפיסה האמונית היא התפיסה שלא תמיד הכל נראה בכלל או לפחות לא הכל תמיד נראה ורוד ולעתים אנחנו צריכים ממש לגלות ולחשוף את האמת לקלף את כל השכבות והכיסויים של עולם השקר. כל האבק שנוצר כתוצאה מההליכה בחושך, באי ידיעה במשך שנים מבלי לדעת לאן הולכים. ולעתים האדם מאבד את הדרך, מתייאש, מאבד תקווה ומרגיש שנותר לבד. מוצא את עצמו ברגעים של בדידות אשר הם הרגעים האמתיים בהם מגיע מבחן האני האמתי שלך האם תאבד את העשתונות ותשבור הכל מתוך כאוס ערפל ואיבוד חושים, או שתאזור אומץ ותלמד לסדר את החלקים מחדש בכדי לחזור אל חוף מבטחים.

 
זה שם הפרשה 'כי תשא' – שמהותה לקבל. לשאת זה לקבל. כשתרצה לקבל את מנין בני ישראל, תספור. על ידי ספירת מחציות השקל שיתנו לך תוכל לקבל את המניין של בני ישראל, לא תוכל לספור את בני האדם בצורה ישירה, כי האדם הוא לא מספר, הוא לא עוד אחד. כל אדם הוא ישות עמוקה ומשמעותית הכוללת בתוכה את כל המחשבות, הרגשות וחוויות החיים שעבר ושצבר על עצמו במהלך שהותו כאן מרגע הלידה שלו.

 

 

לשאת בעול עם הזולת, לעזור לזולת לשאת ולהקל מעליו את הנטל מעל כתפיו זה להיות נשוי. לשאת את השני זה לקבל אותו, לקבל את כל מה שהשני מביא אתו, לקבל את כל תכונותיו על אף מגרעותיו וחסרונותיו. לקבל את השני זה מצב שמתאפשר רק כאשר אתה לומד לקבל את עצמך, את כל החלקים של עצמך את כל החלקים של מי שאתה.  כך האדם כדי לשאת את עצמו הוא צריך לקבל את עצמו. לקבל את כל עצמך כולל הפחדים וחוסר הבהירות של עצמך. לחבק את הפחד ולא להשאיר שום רגש שם לבד מאחור. כי הפחד כמו האהבה הוא חלק ממך ממש, והרגש הזה כמו כל הרגשות מצפים ממך שתקבל תבין תחבק ותכיל אותם, תרעיף עליהם חום ואהבה במקום חוסר הזדהות, ריחוק, ניכור וקור. כי כל רגש של האדם הוא כמו ישות שעומדת בפני עצמה, וברור שאם הילד שלך היה אומר לך שהוא מפחד בחושך לא היית משאיר אותו שם לבד, אלא היית תומך בו ומרגיע אותו. כך אתה צריך להתייחס לכל מי שאתה. לאהוב ולחבק את כל החלקים שלך עצמך.

 
אם אתה עוזב, אתה שובר את האמון ואת החיבור עם עצמך ומותיר חלקים מעצמך פזורים בחלל האוויר ללא שייכות וחיבור. ובעצם כך נשברת האהבה.. אז הפרשה הזאת פרשת 'כי תשא' קוראת לכל אדם לאסוף את עצמו מחדש, לתת ולהשיב את האמון שלו בעצמו ובאחרים הסובבים אותו, ליצור שייכות וחיבור בינו לבין עצמו ובינו לבין אחרים. כי את האהבה צריך ליצור ולבנות צעד אחר צעד בפרט כאשר קורה משבר של אי אמון או בגידה בקשר. כי לעולם אין המשבר או הבגידה באדם, כי אם בקשר. ולכן כדי לאחות את הקשר צריך להשתמש רק בדבק של האהבה על ידי נתינה פיזית, קבלה, הבנה והכלה נפשית.

שבת של אהבה
מיכאל אלר
ת ב י ן – תקשורת בונה יחסים נכונים

גישה לחיים – מאמרי העידן החדש

פרשת בא

 

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו"(שמות י' א').

 

לכאורה היה צריך לומר – 'לך אל פרעה', ולא בא. מסביר 'אבי עזר' שמילת הליכה מורה על הריחוק כמו "והלכת אליו". ומילת בא מורה על הקירוב כמו "בא אלי", ולא נכון לומר: לך אלי או בא אליו. אם כך, אז למה כאן הקב"ה מצווה למשה בא אל פרעה, היה נכון לומר – לך אל פרעה.

 

אלא שרצה הקב"ה להכניס את משה אל עולמו, ולהורות לו שאצלו לא שייך ריחוק כלל כי מלוא כל הארץ כבודו. זאת אומרת שהקב"ה מלמד את משה מהי הדרך לגשת אל פרעה. לבוא אליו בגישה של לא להסתכל על הצורה החיצונית שנראית כפרעה, אלא להסתכל עליו כבובה שהפנימיות והמהות שלה היא אלוהים. כעת כשאתה בא אל פרעה תבוא בגישה שאתה בא אלי.

 

שהרי כל המהות של פרעה ותפיסת עולמו הייתה שהוא מחויב המציאות, כביכול שהמציאות לא יכולה להתקיים בלעדיו. אם הוא נמצא המציאות קיימת ואם לא אז אין כלום. פרעה תפס את עצמו שעליו סובב כל העולם. ולכן אומר הקב"ה למשה – את זה צריך לשבור. את התפיסה הזאת צריך לפורר, ואיך נעשה את זה בפועל? על ידי הגישה שלך כשאתה עומד לפניו, אל תרגיש שאתה עומד לפני מחויב המציאות ואפילו אל תרגיש שאתה עומד לפני פרעה, כי כל מה שאתה רואה זה רק צורה חיצונית, רק הפנים החיצוניות של הדברים, כי אני מכוון את הכל.

 

 
הקב"ה אומר למשה, שים לב שאני זה שמכביד את ליבו, כי בדרך כלל כשאדם מקבל כל כך הרבה מכות, מטבעו להיכנע, ואילו כאן זה לא קורה. וכאן לכאורה היה נקודת השבר של פרעה המתבטאת במילים – 'ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים'. ולכן היה צריך להיכנע ולהישבר, ומה שאתה רואה שהוא עדיין לא נכנע, זה בגלל שאני הכבדתי את ליבו.

 

פרעה ישלח את העם רק כשאוריד ממנו את הכבדת הלב שהפעלתי עליו. משה והעם מזדככים בעשרת המכות, הם מבינים יותר ויותר שהכל בידי ה'. ופרעה גם כן עובר תהליך של הכרה אמתית במציאות. יש כאן שני נתיבים מקבילים, נתיב של פרעה עבדיו והעם. ויש את הנתיב של משה והעם. עשרת המכות פעלו בשני נתיבים מקבילים – 'נגוף למצרים ורפוא לישראל'. כל מכה בעצם מבצעת שני תהליכים הפוכים. היא מורידה את הרוע, מעבירה את השרביט מידיו של פרעה, ומחזירה את העטרה לידיו של הקב"ה.

 

אומר ה' למשה, זה בדיוק העניין שאתה צריך לספר לבינך ולבן בינך שאני הוא זה מחויב המציאות ולא פרעה. בשביל זה התעללתי – שיחקתי במצרים, כדי שתדעו ותכירו – כי אני ה'. איך תעשה את זה? על ידי שתלמד להסתכל על הפנימיות של הדברים כך תרגיל את עצמך לדבר אל מהות הדברים ופחות ופחות להיות מושפע מהצורות החיצוניות.

 

 

דבר זה אנו יכולים ללמד את הילדים שלנו על ידי שנחשוב בצורה הזאת על הסיטואציות שקורות לנו בחיי היומיום, וכך נבחן בכל פעם עם עצמינו האם אנחנו נותנים לצורות ולאירועים החיצוניים לשלוט עלינו ולנהל את דרכינו מחשבותינו ורגשותינו, או שאנחנו ערים למציאות ולרבדים שבה ואנחנו אלה שמנהיגים ולוקחים את המושכות בידיים לנהל את חיינו. הכל תלוי בצורות התגובה שאנחנו בוחרים להגיב בכל רגע נתון. כשאתה חי במהות אתה חי בעולם של אחדות. כאשתה חי בעולם של צורות אתה חי בנפרדות.

 

בברכת שבת שלום ומבורך

מיכאל אלר
ת ב י ן – ת קשורת ב ונה י חסים נ כונים

האור שבקצה המנהרה! האמנם? – מאמרי העידן החדש

 

פרשת ויחי

 

 

הפרשה פרשת ויחי יש בה מגוון של רגשות, ביניהם סיומים והתחלות, ברכות מוות וחיים, אך דבר אחד מאד בולט ומרגש במיוחד בפרשה הוא הפסוק "ויקרא יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"(בראשית מט' א').

 

 

בפרשה זו יעקב פוגש את בניו בפעם האחרונה בחייו והוא מבקש לברך אותם. עם זאת, הוא מבקש לגלות להם את הקץ, מבקש להאיר להם את הדרך על ידי גילוי הסוף של הגלות והצרות ובכך להפיח בהם תקווה. לרכך בהם את הקושי שיעברו בעת כניסתם לעבדות במצרים. וברש"י – בקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה.

 

 

ולמעשה צריך להבין למה נסתלקה ממנו שכינה ולא התאפשר לו לגלות להם את הקץ, מתי יהיה סוף העבדות, לכאורה זה היה מיקל מעליהם את השעבוד והיו יכולים להיות ברווחה כלשהי ביחס לחייהם, או לפחות ללא ייאוש ושברון לב.

 

 

את השאלה הזו אנחנו פוגשים בקונפליקטים פנימיים שמתרחשים בינינו לבין עצמינו במישורי חיים שונים, כגון: אם יש אלוהים למה הוא לא מראה לנו את עצמו? למה אדם מרגיש לפעמים שהוא הולך בחושך ללא כל יכולת ראות מה יהיה בסופה, איך יסתיים כל התהליך? לפעמים אנחנו מבקשים, תן לנו סימן! להראות לעצמנו שאנחנו בדרך הנכונה, שאנחנו בכיוון הנכון ולא סתם מבזבזים את הזמן. לפעמים אנחנו מתפללים ולא מקבלים מענה, לא מקבלים תשובה ולפעמים לא רואים את הקץ. לא רואים את הסוף. מסתלקת מאיתנו השכינה..

 

 

מי מאתנו לא רוצה לראות את הסוף, להגיע כבר ליעד, להגשים את החלום ואת הייעוד שלו? אצל ילדים אנחנו יכולים לראות את זה ממש בבירור, כאשר יוצאים לטיול, רק יצאנו וכבר הילדים שואלים; נו, מתי נגיע כבר? וככל שהדרך מתארכת הם יתחילו לאבד סבלנות יותר ויותר.. ומה שאנחנו כהורים צריכים ללמד אותם זה ליהנות מהדרך. להיות כאן ועכשיו. אבל לא נוכל ללמד אותם את זה אם הדעה שלנו הפוכה לגבי זה, או כאשר אנחנו גם קצרים וחסרי סבלנות בכל הנוגע לדרכים, אתגרים, או סוגיות חיים שמצריכות הרבה סבלנות.

 

 

ולמעשה, כדי להבין זאת אנחנו יכולים לראות שאם היה לעם ישראל את הסוד של הקץ, אם היה להם את המידע הזה מתי תסתיים הגלות, ואם יעקב היה מצליח להעביר להם את התאריך המדויק של הגאולה השלמה, אז העבודה הייתה נעשית אולי יותר קלה, עם זאת העבודה הייתה ללא כל תשוקה ורצון עז לתקן או להספיק להגיע למקום כלשהו בחייהם, אפשר לומר כי היו מאבדים את הטעם של החיים.

 

 

תאר לעצמך שאתה כל כך מתרגש לראות סרט מסוים והנה מישהו בא ומגלה לך מה יהיה בסוף הסרט, או איך יסתיים המשחק. אתה עדיין תוכל לצפות או להמשיך לשחק אבל לא יהיה לך כבר עניין בזה.. כי הוא נתן לך את נקודת המבט שלו וכבר המחשבה שלך מקובעת לצורת חשיבה מסוימת ואולי גם אינה פתוחה עוד לקבל צורות נוספות.

 

 

כשאנחנו הולכים בדרך ואנחנו לא יודעים מה יקרה ואיך זה יתרחש אז יש את התשוקה, את הבחירה ואת הכוח לשנות או לכוון את עצמנו כל פעם מחדש. זה כל מה שהקב"ה מלמד את יעקב ואת בניו בכניסתם לשביל הגלות שלא רואים את סופו מפני אריכותו.

 

 

כשאנחנו הולכים בדרך ואיננו יודעים מה יקרה ומתי, אנחנו יוצרים את החיים, אנחנו יוצרים את הדרך, ומה שאלוהים מנסה לומר ליעקב זה, אל תגלה את הקץ, אל תחפש את האור בקצה המנהרה, הוא לא שם, הוא לאורך כל הדרך, הוא בכל רגע נתון וכל אחד ואחד אחראי להאיר את האור של עצמו בעצמו. אתה הוא זה שמאיר אותו על ידי המודעות שלך לעצמך, לכוחות ליכולות ולתנאי הדרך שלך. תאיר את דרכך באור על ידי כל פעולה מעשה מחשבה או דיבור, ועל ידי הנוכחות שלך בהווה במלוא עצמתך וכוחותיך, כך תוכל לאזור כוח ולהמשיך את הדרך כי אתה לא יודע מתי היא תסתיים, אתה מכשיר את עצמך לדרך ארוכה ככל שתהיה, אתה חייב לא רק לשרוד את הדרך אלא גם לחיות בה על ידי התבונה והעצה שלך מה ואיך להתנהל במצבי חיים שונים. כך תוכל לצייד את עצמך בצידה שתספיק לך לאורך כל ימי חייך.

 

 

זוהי הדרך שלך, לכל אחד יש את הדרך בה הוא ורק הוא צריך לעבור, וזה מהות המעבר דרך הממד הפיזי הזה של עולם המעשה, כן בחירה באיזה דרך תלך, אך אינך יודע מתי תגיע אל היעד. זהו עולם של אין סוף, זהו עולם בו יש רק אין סוף. אז אל תנסה לגלות את הקץ, כי אין סוף. קץ הוא סוף, וסוף הוא נפרדות. ואילו הקב"ה אומר לעולם אין סוף, הכל ממשיך רק עובר ומחליף צורה. כל מוות הוא תחילתו של חיים אחרים בממד אחר וגבוה יותר. כל סיום הוא התחלה. אז אל תתמקד רק בלהגיע אל קו הסיום, אלא תלמד ליהנות מהדרך, כך הדרך תיעשה נעימה עבורך ותוכל לצלוח את האתגרים הניצבים בפניך בכל שלב ושלב.

 

 

זהו בדיוק הייעודיות של העולם הזה, גם שאתה לא רואה את הקץ ודווקא מהסיבה הזאת אתה צריך להיות מלא בתקווה. אם אתה יודע את הסוף, אין לתקווה שלך כל כך משמעות.

 

 

 

שבת מבורכת ושמחה

מיכאל אלר

"אלה תולדות יעקב יוסף" – מאמרי העידן החדש

שאלה לפרשת וישב

האם הילדים שלנו צריכים להיות ממשיכי דרכינו, או שהם צריכים לפתח אישיות ודרך משל עצמם?

לשאלה זו השלכות רבות ועצומות בהיבט החינוכי ודרכי ההתנהגות ונקיטת הפעולות אל מול ילדינו..

קחו לדוגמה: ילד שלא רוצה לשמוע למה שהוריו אומרים לו, יתכן וזה נובע מדעה עצמית שונה שיש לו והיא עומדת בניגוד לדעתם של הוריו. האם עלינו כהורים להתעקש על דעתנו, או שצריך פשוט להניח להם?

מה הייתם עושים, האם הייתם מניחים לילד לעשות להתנהג ולפעול על פי רצונו, או שעליכם כהורים להתוות לו את הדרך, ללמד אותו מניסיונכם ואפילו אולי לכפות עליו את דעתכם.. בוודאי שיש צדדים לכאן ולכאן..

אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.

יש רמז מהפרשה שלנו פרשת וישב..(ראו כותרת) וגם תוכלו להיעזר בפסוק הבסיסי לגבי חינוך; "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"

"בהעלותך את הנרות"

dav

 

 

מסתבר שלהיות בן זוג זאת לא רק פעולה של מגורים משותפים של שני יחידים שגרים בבית אחד.. מסתבר שלהיות הורה זה לא מסתיים רק ב-ללדת ילדים או לעזור להם בשיעורי הבית.. וכי ההתמודדויות היומיומיות מאתגרות אותנו כבני זוג וכהורים בכל פעם מחדש כאשר בכל פעם עולה סוגיה חשובה אחרת המסמנת ציון דרך חשוב בחיי הזוגיות, בחייו של הילד ובחיי ההורות שלנו.

 

 

אחת הסוגיות המטרידות הורים רבים היא הסוגיה של; איך להשיג ביטחון עצמי לילדים? איך לגרום לילדים שלך להיות מובילים בחברה או לפחות מקובלים שם. איך לגרום לילד שלך לפעול מתוך מקום של התלהבות. או גם איך ליצור ולשמור על הלבה הפנימית של הילד? למעשה זה לשמור על האיכויות של הילד שלך מבלי לקלקל אותם, לשמור על התכונות הטבעיות אתם נולד שלא יצאו מאיזון ולטפח אותו באופן שיוכל לממש את עצמו כשיגדל. ובנוגע אליך, להשיג את המהות ההורית שלך בכך שתדע שיצרת את החינוך הכי טוב עבור הילד הכי חשוב לך, מחמד עיניך.

 

 

לגרום לילד לעשות דבר מה מבלי כל החשק הרצון והשמחה שלו לעשות את הדבר, זה יהיה כוחני ללא משמעות, פעולה ללא רוח חיים היא פעולה ללא מהות פנימית שמניעה אותו לעשות את הדבר גם מבלי שיתבקש. לעשות מתוך דחף ורצון פנימי עז. יתירה מזאת, כוחותיו יופנו למקומות לא נכונים כדי למצוא את האיכויות שלו ואת תשומת הלב הראויה לו כפי איך שהוא תופס את עצמו. בעקבות כך שאין הוא מוצא את עצמו בניתוב כוחותיו ואיכויותיו.

 

 

למעשה בתור הורים אנחנו צריכים לצפות מעצמנו לפחות בשלב ראשוני קודם כל לא להוריד את הילד, לא להשפיל, לא לזלזל. להתוודע לתכונותיו הנפלאות ולשמר את מי שהוא בתור ילד, לאפשר לו להיות מי שהוא – להיות מישהו. הבית הוא הקרקע הפורייה והיציבה שצריכה להיות עבור ילד, ממנה הוא לוקח את מה שראה אל מערכות היחסים העתידיות שלו ועל פי זה הוא מנהל את ההתנהגויות שלו בהווה ואת הלכי קבלת ההחלטות שלו כלפי כל מי שהוא בא ויבוא במגע עמו.

 

 

נוכל להשליך את הדבר גם לזוגיות. כשמדברים על יחסים לרוב פוגשים במושג של שחיקה בנישואין, מצב מתמשך של שגרה מונוטונית המכניסה את בני הזוג או לפחות אחד מהם למצב של אפתיות מסוימת ומרחיק אותם מנקודת היעד אליה כיוונו מתחילה כשנפגשו והכירו. כשנכנסים קצת לעובי הקורה מגלים כי קיים פער בין בני הזוג, לבד מזאת שכבר בנקודת ההתחלה הם מדברים בשפות שונות. כעת אינם מדברים מתוך מקום של חיבור וכבוד הערכה או הכלה. משהו בנישואין נכנס למצב של תרדמת, ללא חיות ללא שמחת חיים וללא תשוקה.

 

מדוע זה קורה? ואיך אפשר לבנות או גם לשפר את המצב?

 

מדוע זה קורה? משום שאין מהות ומשמעות לנישואין. המחשבה הראשונה שיצרה את הכימיה והתשוקה, אבדה לה בעקבות שטף החיים על רצף ציר הזמן, טלטלות הדרכים העלו אבק על חיי הנישואין והמטרות היטשטשו.. אתה יכול לרצות או לחשוב שאתה רוצה קשר מצד אחד, אבל לבסוף כשאתה מתעמק ומתבונן תוכל לראות שאתה רוצה את זה בשביל עצמך. כשאתה לא פועל מתוך המקום הבריא בנפש, אלא ממקום של אינטרסים אישיים הנובעים מאגוצנטריות תוך השתמשות בזולת שימלא את צרכיך האישיים, אז אתה נתקל במחסום, אז יש נסיגה במערכת היחסים, אז נוצר פער ושחיקה. כל אחד לומד לוותר קצת, כך מתרחקים יותר כי בוויתור יש את תחושת הניצול וההפסד. מוותרים יותר וכך התהום נפערת.. אין השלמה, אין דיבור וחיבור בין הדעות השונות. אין הלימה וסנכרון בין השניים. הכל מתחיל מסדק אחד קטן של זלזול, חוסר כבוד והערכה, חוסר הכלה ואהבה. או בעצם שכחה של מה הייתה המטרה לה התכנסנו לחיות תחת קורת גג אחת.. שכחה של מי אתה באמת..

 

אז מה לעשות? לאן התשוקה נעלמת?

 

כדי להבין מה ניתן לעשות צריך להיכנס לפרשת השבוע ולהבין את הפסוקים הראשונים המדברים על הדלקת המנורה..

בפרק ח' פסוק ב' נאמר "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

וכאן נשאלת השאלה – למה כתוב הלשון 'בהעלותך'? היה צריך לכתוב – בהדלקתך את הנרות..

 

 

למעשה, מעשה ההדלקה מורכב ממספר פעולות.. יש את רגע ההדלקה ויש את שברירי השניות של אחרי ההדלקה, הרגעים בהם אתה המדליק עומד שם כדי לראות שההדלקה עלתה יפה. הרגעים הללו הם רגעים קריטיים משמעותיים וקונקרטיים והם הם הרגעים שנותנים משמעות למעשה שלך. כי פחות חשוב המעשה שאתה עושה כפי שהוא, יותר חשוב מאיזה מקום אתה עושה וכמה סבלנות אתה מפיח בתוך אותו מעשה. כמה אתה נוכח שם, כמה אתה מביא את הכבוד שלך אל המעשה, כמה נפש ורוח חיים אתה מכניס במעשה הפשוט הזה. כי המעשה עצמו הוא רק מעשה, אבל כאשר אתה מביא את הנפש שלך אל אותו מעשה, אתה מפיח רוח חיים באותו מעשה. כך כשאתה לדוגמה מביא פרח או מתנה למישהו, אתה יכול להביא אותו וזהו, ואתה יכול להביא אותו עם הכוונה שלך, עם המשמעות שאתה מפיח באותו מעשה אתה בעצם יוצר את אותו מעשה הדלקה למעשה משמעותי בעל ערך שנשמר ונשאר בזיכרון.

 

 

הפעולה הזאת של ההדלקה כלל לא מוזכרת בתורה. היא מכונה בשם 'בהעלותך'. כי זהו הרגע המשמעותי בהדלקה. אם הדלקת והלכת ולא וידאת שהנר עולה מאליו, שההדלקה נתפסה, למעשה זה לא נקרא הדלקה. כל שם ההדלקה נחשב רק לאחר שאתה נמצא שם כדי לוודא שאכן השלהבת עולה מאליה.

 

 

פעולה זו אנחנו מוצאים כאשר אלוהים מוציא את בני ישראל ממצרים. הוא לא סתם מוציא אלא הוא מעלה אותנו כמו שכתוב "אני ה' המעלך מארץ מצרים". לא די לצאת מעבדות. והמעבר מעבדות לחירות עובר דרך העליה הזאת שה' מעלה אותך מהמצר בו אתה שרוי עד למקום שאתה יכול להתמודד ולהיות שם בכוחות עצמך. בהתחלה הוא עוזר לך לעלות, וכשאתה מוכן הוא עוזב ומותיר אותך במקום שאתה מתמודד בכוחות עצמך. המעלה והעליה מלמדים אותך לעצמאות. זהו כבר לא מקום של בדידות אלא הוא המקום של ההפך מבדידות. מקום של גילוי החלק הפנימי הזה בעצמך בו אתה מבין שאתה יחיד ומיוחד. אינדיבידואל בעל מעלות ותכונות אותם יש אך ורק לך.. בבדידות יש חושך תסכול וחוסר אונים, בדיוק כפי שאתה במקום הצר של המצר, או במקום העבדות שלך גם ביחס לעצמך אתה מרגיש כלוא ולא יכול לפעול ממקום מאד צר. אך כאשר אתה מצליח בעזרת אלוהים להגיע למקום שאתה יכול לנשום, להתחיל להסתכל על הכוחות שלך, על מי אתה בכלל, אז אתה יכול להיות חשוב למישהו חי, כי רק חיי הנפש נקראים חיים, כל השאר זה הישרדות. כי עד עכשיו בכלל לא היה לך זמן להסתכל מי אתה, היית מכור לעבד אצל מישהו אחר, היית תחת עבדות, במקום של הישרדות לא היה לך אפשרות לצאת לחופש.

 

 

הדבר משול לצייר שסיים לצייר את הציור שלו, והפעולה שהוא עושה בסיום הציור היא הפעולה שנותנת משמעות לציור, כך הוא מתרחק מהציור של עצמו ומתבונן בו לראות שהכל נראה טוב גם מרחוק, שכל הצבעים נראים טוב ומדויקים, שהפרופורציות נכונות ומתאימות למה שתכנן לפני שהתחיל את היצירה. למעשה גמר המלאכה חשוב יותר מהמלאכה עצמה. גמר המלאכה היא ההתבוננות.

 

 

ראשית, אתה צריך להתחבר לאני הפנימי שלך, למי שאתה באמת. לאחר מיכן כשתשלים עם עצמך תוכל להתפנות להתחבר לאני הפנימי של האחר. אז תצטרך לשמור עליו שיישאר מי שהוא. הן אם מדובר בבת הזוג שלך או גם אם מדובר בילד שלך. לשמור עליו שיהיה מי שהוא. שהכוחות, היכולות והתכונות שלו יישארו ויהיה להם ביטוי. אל תנסה לכפות דעתך על אחרים, אחרת הם הופכים להיות אתה בגרסה ממש ירודה.

 

 

כדי להגיע למצב הזה אתה צריך לזהות מאיזה מקום אתה פועל בתוך עצמך, ולאיזה מקום אתה מתחבר אל הילד שלך. סתם לבקש מהילד לעשות מטלה כלשהי, או סתם לבקש ממנו בצורה של דרישה או חובה, זה לא יתן לילד לפעול מתוך הרגשה של רצון, הוא לא יפעל מתוך מקום של חופש פעולה. עליך להבין כי הכל מתחיל ברצון. כאשר אתה מכוון למקום הזה שהרצונות שלכם יפגשו ויסתנכרנו, המקום בו הרצון שלך והרצון של בת הזוג שלך מסונכרנים, הרצון שלך והרצון של הילד שלך יהיו על אותו תדר. שתרצו את אותו הדבר.

 

 

איך הדבר מתאפשר? על ידי כך שאתה מדבר אל הילד שלך ממקום של כבוד, ממקום של הערכה, ממקום של רוצה בטובתו. להדליק את הילד לרצות ולא להיות שם עד שיצמח, זוהי בדיוק הנקודה בה אתה עוזב את הילד והילד שלך מרגיש שנטשת אותו. כאן בדיוק אתה מפספס את התפקיד ההורי שלך גם בעיני הילד.

 

 

בהדלקת המנורה אנחנו מוצאים כמה פעולות מקבילות לחינוך וליצירת זוגיות מושלמת. ראשית מפעולת הטבת הנרות, להכשיר את המנורה להדלקה. ליצור כלי שמוכן לקבל את השמן והנרות בתוכו. הפעולה השנייה, זאת ההדלקה עצמה. והפעולה השלישית היא: להמתין שם לראות שהשלהבת עולה, להיות שם עד שתראה שהשלהבת עולה מאליה.

 

 

למעשה כאן טמון נקודת התפר וההבנה בהבדל שבין סוגי חינוך שונים וההצלחות שנרשמות ביחס שבין הורים וילדים או גם בין בני זוג. אם אתה שם לא רק להדליק – לא רק להפעיל, אלא אתה נמצא שם עד שאתה רואה שהילד או בן הזוג שלך יודע לתפעל את עצמו כמו שצריך מבלי העזרה שלך. זה הסימן שניצחת ויצרת מערכת של יחס בלתי תלותית. מערכת של יחס בריאה שמחזיקה את עצמה לאורך זמן. מערכת הפועלת מתוך מקום של סבלנות וסובלנות כלפי הזולת ועצמך. מערכת של הכלה וכבוד ביניכם. לזה קוראים "זכו, שכינה ביניהם". כעת יש משהו ביניכם, יש את הדבק שמחזיק, מחבר ומשמר אתכם להיות אחד. הדבק הזה הוא הרגעים הקטנים האלה שהיית שם לראות שהכל תקין ומצליח לעבוד בהתאמה מלאה לנפש הזולת..

 

 

ביטחון עצמי היא הפועל יוצא של מה שאתה בונה בפנימיותו של הילד. ילד ללא חוט שדרה יציב, לא יוכל להוציא את עצמו כלפי חוץ. הוא יתקל בקשיים אל מול החברה ולא יוכל להוביל את עצמו בביטחון. ילד צריך את הקרקע היציבה והפורייה של ההורים שמקבלים אותו כפי שהוא, ומצד שני מציבים לו גבולות שמכניסים אותו לתוך מסגרת משפחתית. זה לא צריך להיות באלימות. זה חייב להיות בנועם וממקום של שקט נפשי. ממקום של הורים שיודעים בביטחון מה שהם עושים, ושזה הדבר הנכון עבורו גם אם לא נראה לו כרגע.

 

 

כל נפש היא נר בתוך כלי הגוף, ההורים צריכים לדאוג לכך שהם יודעים לזהות את הנפש הפנימית של הילד, להצליח להדליק אותה, וגם להצליח להיות שם עד שיראו שהלהבה עולה מאליה- שהוא מצליח להסתדר ולהתמודד בכוחות עצמו.

 

 

בברכה והצלחה

שבת מבורכת ושמחה

מיכאל אלר

הדרכת הורים

הדרכת הורים

כשנכנסים לתהליך של הדרכה כלשהי ובפרט הדרכת הורים, האקסיומה התודעתית הראשונה היא היציאה מנקודת הנחה כי הבעיות של ההורים עם הילדים ניתנות לפתרון על ידי יעוץ להורים ולא לילדים. עובדה זאת מתבססת על היסוד כי ההורים באים ממקום נפשי גדול ועמוק יותר מתפיסתו של הילד, ובהתחשב בעובדה כי ההורים צריכים לבוא ולחנך ממקום של שליטה עצמית המונעת ממודעות עצמית ביחס אליהם ומשם להמשיך ולחנך את ילדיהם.

 

ייעוץ חינוכי

יעוץ חינוכי מתחיל בחינוך של ההורים את עצמם. על ידי ההתבוננות של ההורים על צורת התקשורת שלהם עם ילדיהם למעשה נוכל ללמוד רבות על צורת ההתנהגות של הילדים ולשפר אותה. טיפול במתבגרים קצת יותר סבוך ומורכב וזאת מפאת היותם גדולים. ככל שהילד גדל כך הטיפול בהורים יהיה יותר מורכב, אך יחד עם זאת לעתים נוכל אף לרתום את הילד לשינוי המתרחש.

 

גישור משפחתי

האמת שגם זוגיות בגיל ההתבגרות מקבלת משקל אחר מזוגיות בגיל מאוחר. לימודי משפחה הם דבר נצרך בתקופה זו בעיות במשפחה הפכו לחלק אינטגראלי המוכר לנו מאינטראקציות רבות שיש לנו. אימון משפחתי לא תמיד מספיק כדי להוביל אותנו בבטחה אל היעד הנכסף, לעתים צריך את ההדרכה מבעוד מועד, עוד בטרם נכנס לזוגיות, ולפעמים דווקא בזכות הזוגיות נוכל ללמוד אודות האופי הפרטי של כל אחד. כאשר אנחנו באים באינטראקציה, האופי האינדיבידואלי בולט יותר.

 

ייעוץ משפחתי

יעוץ משפחתי מתחיל מהכרת כל יחיד ויחיד בתוך המשפחה מה הוא מכניס לתוך הדינאמיקה המשפחתית ואיזה אינטראקציה זה יוצר. טיפול זוגי ומשפחתי בא מצד אחד להפריד ולבודד כל יחיד בתוך המשפחה, אך יחד עם זאת המטרה המרכזית היא לאחד את בני המשפחה לכלל משפחה.

ייעוץ משפחתי חינם הוא הדרך להכיר את המבנה המשפחתי שלכם ועל ידי כך להצליח לתת מענה ו טיפול משפחתי וזוגי. מטפל משפחתי טוב לומד את המבנה המשפחתי שלכם, את הגורמים והמניעים של המערכת הזוגית והמשפחתית שלכם ובעצם לומד אתכם. המטרה הסופית היא להשיב אתכם ואת משפחתכם היקרה אל חוף מבטחים.